לקח לי המון זמן להבין את האמת: רגשות אשם הם לא עדות למוסר, אלא מנגנון מתוחכם של הימנעות. הם לא מתקנים שום דבר, הם חוסמים כל אפשרות ללמידה אמיתית, והם בעיקר כיסוי ושריון נוקשה וכהה שמונח בדיוק מעל הדבר הבסיסי ביותר שמבקש להתגלות כאהבה.

זה קורה בדרך כלל בסיטואציות הכי בנאליות. עומדים במטבח, מתחילים ויכוח קטן על חוסר קשב, ותוך שתי דקות הבית בוער. היא מאשימה אותי שאני לא מקשיב, אני מרגיש אשם, ותוקף בחזרה ומאשים אותה שהיא גורמת לי להרגיש ככה. מוציאים את כל הארכיונים מהעבר, שולפים חרבות, ובסוף הולכים לישון גב אל גב בלי לדעת אם אנחנו אשמים או מאשימים. כל אחד רואה את הדברים מכיוון אחר כי היא מסתכלת דרומה ואני צפונה, וכאן שנינו שקועים באותה ביצה עכורה, לא יודעים אם אנחנו כרגע התליין או הקורבן אבל מבינים מהר שאנחנו רוצים להסתכל יחד לאותו כיוון.

הנטייה הטבעית ברגעים האלה היא לחפש עלילה של סיבה ומסובב, כי המיינד האנושי מכור לסיפורים: מי התחיל או מי אשם. אנחנו מפנים אצבע מאשימה החוצה, אל בן הזוג, אל ההורים, אל הממשלה, או סתם אל מזג האוויר, העיקר לא לפגוש את המראה שמונחת מולנו. אבל האמת היא שהמציאות החיצונית היא רק השתקפות, ולכן אנחנו גם האשם וגם המאשים. וכשאנחנו עסוקים בחיפוש אשמים בחוץ, אנחנו מחמיצים את העובדה שאירועים בחומר עומדים בפני עצמם, כחלק מסדר עמוק יותר ומסע נשמתי שלא תמיד מתיישב עם ההיגיון הצר שלנו.

אם אתם לא מנויים לבלוג - אפשר לעשות את זה מכאן

Subscribe now

הצורך האובססיבי הזה באשמה הוא בסך הכל פנטזיה של שליטה.

זה כמו אותו סמוראי שהייתי פעם, שמסתובב בחצר עם חרב חדה ומקצץ שוב ושוב ענף של עץ, כי ביסודות המאבק רציתי גינה מושלמת. שאצא בבוקר אל החצר, אתקע בחצוצרה וכל הפרחים יעמדו דום, עץ הזית ירים את הגיבנת שלו. הציפורים שלא מיטיבות עם גינתי יעופו הרחק, והשכנה תנמיך את המוסיקה הצורמת שלה, כי כעת אני ברגע פסטורלי ומושלם שבו אני שולט על הטבע, אני הבריאה, אני קובע ואני היחיד שמחליט, ונא לא להפריע לי, ואין מקום לחריקות וטעות בחיים שלי. כמו סמוראי שאומר לעצמו: אם אני אשם, סימן שזה היה בשליטתי; ואם זה בשליטתי, בפעם הבאה פשוט אהיה מושלם. אבל העץ צוחק עליו ומצמיח ענפים חדשים, ואתה הופך להיות מופע אבסורדי של עצמך.

הניסיון להמשיך ולשלוט בכל תוצאה, בכל תגובה של האחר ובכל תנועה של החיים, הוא בית החרושת הגדול ביותר לרגשות אשם. והמחיר הכבד ביותר של האשמה מתגלה דווקא כשאנחנו מנסים להיות שם בשביל אדם קרוב שנמצא במצוקה, כי אי אפשר לשמור על אובייקטיביות כשאתה מרגיש אשם. ואם אתה מרגיש אשם אתה תבחר קודם לפתור את האשמה שלך לפני מצוקתו של האחר.

הכל מתחיל ונגמר במידת האשמה שאנחנו נושאים. כשאנחנו נקיים מאשמה, אנחנו מסוגלים לראות את הקושי של הזולת בצורה עניינית, בהירה ואוהבת. אבל ברגע שמתגנבת אשמה אישית, המצוקה של האחר מפסיקה להיות הסיפור. היא הופכת להיות שדה הקרב של הדימוי העצמי שלנו.

רואים את זה המון בהורות: כשהילד מתמודד עם קושי, מעוכב או סובל, הורים רבים נשאבים מייד למערבולת של הלקאה עצמית דרך השאלה ״איפה טעיתי?״, ״מה דפוק בי?״. באותו רגע ההורה כבר לא פנוי להחזיק מרחב לילד; הוא עסוק בניסיון לכבות את תחושת האשמה של עצמו. שכחנו שלילד יש תוכנית נשמה משלו, בחירה חופשית ומסלול התפתחות שמחייב גם אתגרים ונפילות. לקחת אחריות מופרזת על גורלו של אדם אחר זו לא אהבה, זה אגו.

אותו הדבר קורה גם ביחסים שלנו עם עצמנו. רבים מאיתנו חיים בפיצול תמידי שבין נוחות לאשמה. יש את הבוחרים להתאמץ שרודפים אחר המציאות ומרגישים אשמים כשזה לא עובד להם ויש את הבוחרים לנוח, ליהנות, או לעשות משהו שנעים להם, אבל מלווים את זה ברקע קבוע של ייסורי מצפון שמבטלים את האפשרות ליהנות באמת מהבחירה שעשו. בשני המקרים זה הופך לסיגוף עצמי ולחרב שתקועה בחול.

האבסורד הוא שכאשר אנחנו עושים טעות ושוקעים באשמה, אנחנו לא לומדים כלום. כל האנרגיה הפנימית, שבמצב בריא הייתה אמורה ללכת להתבוננות, להבנה ולהטמעה של השיעור, נשרפת כולה על ניהול המצוקה וההלקאה העצמית. כי כדי להתחבר לתודעה נקייה, למעיין הפנימי הצלול, הצינורות חייבים להיות פתוחים. הכל זה עניין של זרימה ותקשורת.. ואשמה ותסכול פועלים כמו חלודה בצינורות האלה.

אי אפשר להתנקות מאשמה באמצעות השכל. וגם הים לא מטהר את הפגיעה שפגעת באדם אחר, רק הלב עושה את זה. הניסיון להתווכח עם אשמה בהיגיון, להביא לה צידוקים או לחפש תירוצים, רק מזין אותה ומעניק לה תוקף. האשמה חיה מתוך הדיאלוג הזה, והדרך היחידה להשתחרר ממנה היא בעמדה אסרטיבית ששוללת לחלוטין את הקיום שלה דרך האמירה שמותר לטעות, וטוב לתקן. אדם צריך לגלות רגישות לפגיעות של עצמו קודם כי רק כך יש אפשרות אוביקטיבית לשפר את הדברים עבור עצמו ועבור אחרים.

אפשר להמשיך להסתובב בעולם כמו סמוראים מותשים, כבולים בתוך שריון מתכת חם וכבד של צדקנות והלקאה, מוכנים לשלוף חרב על כל ענף או ביקורת. ואפשר לעשות מעשה אמיץ בהרבה: לפשוט את השריון, להניח את החרב, ולהסכים להיות חשופית. יצור רך, חדיר, פגיע, בלי הגנות ובלי פוזה. זה אולי מרגיש חשוף לסכנה, אבל החשופית פוגשת את העולם באופן ישיר.

מי שמוותר על הצורך להאשים ולהרגיש אשם, מפנה מקום לחיים עצמם.

קישור להאזנה לפרק בספוטיפיי

ניתן להאזין לפרק 129 המלא ״ תולדות האשמה״ בכל אפליקציות הפודקאסטים.

תודה שקראתם. אתם מוזמנים להגיב ולשתף

Leave a comment

רן בן-אלי

בפרק 129 של תחנת ירח, אני מתחקה אחרי הרגע שבו האשמה נולדת. זה מתחיל בים הרגוע, שהוא רחם קוסמי מחבק, ובסערה שתולשת אותנו ממנו. משם הדרך קצרה לפנטזיה להיות סמוראי שאיש לא יעז להצביע עליו. אבל מה קורה לסמוראי שפוטר? ביפן קראו לו רונין, ״איש הגלים״, אדם נודד שנושא את הבושה על גבו.

מהים אל המטבח: ריב רגיל בין בני זוג, שבו כל אחד מרגיש אשם ומאשים בו בזמן, עד שהבית כולו מתמלא עשן. ומשם אל הגינה, שבה הסמוראי נלחם בעץ על השליטה, עד שהוא מתעייף, מוריד את השריון ומגלה מה מסתתר מתחתיו.

התחייבות יכולה להיות חופש כשהיא נעשית באהבה, ואשמה כשהיא נעשית בלעדיה. כי הים לא מטהר את הפגיעה שפגעת באדם אחר. רק הלב עושה את זה.

קישורים לתחנת ירח:

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אתר האינטרנט של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠בלוג וניוזלטר של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ערוץ היוטיוב של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠פייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אינסטגרם⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

מוסיקה מקורית - ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠עידו בן-אלי⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

עוצמתה של המערכת היא בסמכות להגדיר מהו נורמלי? וכאשר אישה שהיא גם אמא מודאגת מוכנה להחליף מילים, נקודות ופסיקים בשיחה שלה עם בתה, רק כדי שהבת לא תכעס עליה, היא מתרחקת מעצמה ומאמירותיה האמיתיות- ומנגנון הריצוי מגדיל את הפער עד שעולה החשד שהיא השתגעה.

תיאורטית אני לעולם לא הייתי מוכן להחליף מילים ולהציב סימני שאלה על מנת שזה יהיה נח לילדיי מבחינה רגשית, אך הדאגה והאחריות לקשר הובילה אותי לפחות 5342 פעמים לעשות את זה בפועל, וכך אני ניצב בפני הפער הבלתי נסבל בין מה שאני יודע ומאמין לבין איך שאני מתנהג.

ומהו השגעון ?

אותו פער שבתוכו מתגורר ״רעש לבן״ של פחדים ריצוי וחששות המונעים מתוך החשש של- לא להיות אשם. להוכיח שאני ״דמות הורית״ ראויה המשמרת אדמה בריאה ויציבה, את התפקיד ההורי שאני כל כך גאה בו גם במחיר עצימת עין פה ושם, ניסוחים מעורפלים ויצירת נקודות הסכמה שלא באמת מסכימות.

הילדים שלנו הם גרסה משודרגת שלנו ולעיתים אנו הופכים אותם לאובייקט מרכזי בתוך החוויה שלנו. זה מעלה ציפיות: איך הם יתנהלו, מה יבחרו ואיך יחיו. רצוי שיעשו את זה על פי מה שאנחנו מאמינים שהוא נורמלי ומקובל, למרות שבתוך תוכנו אנחנו משתוקקים שהם יפרצו את הגבולות של עצמם - עבורנו. עבור החירות שלנו. ישחררו אותם מהכבלים המקובלים ויוכיחו שדרכם הייחודית ניצחה והנה.. היא מצביעה על הצלחה, הישגים, אושר וחירות. הילדים הצליחו ולכן אנחנו מצליחים וכך אנחנו יכולים לחיות בהרגשה נוחה - אנחנו הנושא ולא הם.

אם הילד שלך נתקל בקיר, חי בספק, מתקשה ביישום, חווה כאב רגשי מעכב ומתכנס עם עצמו תחת עננים כבדים ורעש לבן או חלילה הופך לבורג רגיל במערכת משעממת ולא פורץ כלום, אז גם בזה יש נחמה, כי הוא נורמלי ולא משוגע. הוא אולי יחיה חיים שגרתיים ללא צבע וצליל מיוחד אבל בואו - לפחות לא אנחנו אשמים בזה.

השגעון מופיע כאשר אנחנו מעצימים את המציאות וצובעים אותה במילים יפות, מחפשים רק את הנשגב ומוכנים לשם כך להציג אחד לשני דמות מקושטת של עצמנו, הצגה, שאין לנו בעיה איתה כי באופן ״נורמלי״ כולם עושים את זה כל הזמן. כאשר ההצגה נכנסת אל תוך הבית החיים הופכים להיות מדריך למשתמש ולא קשר אנושי הרי המרדף האמיתי הוא - לא להיות אשם. זה לא אני זה הם. כשאשתחרר אני מתחייב שאהיה כנה ואותנטי, אדבר רק מתוך ליבי ומתוך מערכת האמונות שלי אבל כעת אני מעט חלש, קצת אשם, וקצת חסר ביטחון אז אני חייב לשחק בהצגה הכללית המשוגעת אחרת - יאבחנו שאני לא נורמלי.

אם הגעתם עד לכאן ואתם לא מנויים לבלוג

אתם יכולים לעשות את זה מכאן

Subscribe now

בשנת 1941 פרסם הסופר אייזק אסימוב סיפור קצר בשם ״שקרן״ הסיפור מתרחש בפס ייצור במפעל לרובוטים שבו נוצר הרובוט הרבי. פגם בלתי מתוכנן בייצור גרם לכך שהרבי היה מסוגל לקרוא מחשבות ורגשות של בני אדם.

החוק הראשון של כל הרובוטים היה חובה- ״שאין לפגוע לעולם באדם״ . בשל הפגם הרבי פירש את המונח ״פגיעה״ בצורה רחבה, והרחיב אותו גם לפגיעה רגשית, עלבון, ואכזבה. כעת הוא היה עלול לפגוע בהם גם רגשית ולכן הוא התחיל לשקר לכל מי ששוחח איתו והשמיע לו רק את מה שהוא רוצה לשמוע.

אנשים אהבו את הרבי. הוא היה נעים להם והשקרים הנפלאים שלו יצרו אשלייה והתרוממות רוח עם התמיכה והמילים המעצימות שלו - הצגה מושלמת. אבל מדענית אחת גילתה את האמת ועימתה את הרבי והכניסה אותו ללופ לוגי ואכזרי.

אם הרבי יגיד את האמת הוא יפגע ברגשותיהם של בני האדם ובכך יפר את החוק שדורש לא לפגוע בבני אדם. אם הרבי ישקר או ישתוק - השקר יחשף במלואו ויגרום לפגיעה קשה עוד יותר וגם יפר את החוק. כל נתיב שהרבי יכול לבחור בו - אמת, שקר או שתיקה מוביל בהכרח להפרת החוק ופגיעה בבני אדם.

הרבי נקלע ללולאה של סתירה לוגית שבתוכה הוא סופג קצר מוחלט וקורס לגוש מתכת דומם. ההצגה קרסה.

הרובוט הרבי, האישה שמחליפה מילים, נקודות ופסיקים כדי שבתה תרגיש נח בקשר איתה, ואני שחרגתי לא פעם מאותה תפיסה ואמונה עבור נוחות, כולנו מוגדרים אולי נורמליים אבל הרעש הלבן טשטש אותנו בנקודות מסוימות בחיים ונסחפנו תחת החשש והדאגה ״להרגיש אשמים״. שיאבחנו אותנו ״כלא אחראים מספיק״, שלא נעמוד בציפיות.

הרצון להיות אנושיים חשף את הפגיעות וזו משכה אותנו אל מרכז הבמה בתיאטרון שבו מעצימים מילים ומחפשים רק את הנשגב על מנת לצבוע את המציאות בצבעים שיהיו נוחים לסביבה שלנו וזה גורם לכאב גדול יותר - התרחקות מעצמך.

הרובוט הרבי לא רצה לפגוע בבני האדם ולכן הוא שיקר להם . הוא פגע בהם יותר. אילו ניצל את הפגם על מנת לומר אמת רדיקלית בכל מצב ותנאי. יכול להיות שהיו מוקיעים אותו, ובשלב מסוים מוציאים לו את התקע - אבל לפחות הוא לא היה משתגע.

לינק להאזנה לפרק בספוטיפיי

או האזנה לפודקאסט של תחנת ירח - פרק 128 ״תולדות השגעון״ - בכל אפליקציות הפודקאסטים.

Leave a comment

אתם מוזמנים להגיב ולשתף בתגובות.

רן

בפרק 128 של תחנת ירח, אני מתחקה אחרי הדרך שבה נולד השגעון. לא השגעון הקליני, אלא זה היומיומי, שנולד מתוך הרצון להשתייך, לרצות ולא לפגוע. מעיר שעולה בלהבות של ויכוחים ומאדם שבחר לחיות במערה, דרך אישה על חוף הים שמבקשת מבתה רשימת מילים חלופיות ל"מדהים", ועד הרובוט הרבי של אסימוב, שמשקר כדי לא לפגוע ברגשות של אחרים וקורס תחת השקרים של עצמו.

ובלב הפרק, הזוגיות. שני אנשים שמחפשים זה את זה כדי לא להיות בודדים, מדמיינים דבר אחד ומקבלים משהו אחר, ומגלים שאהבת אמת מבקשת לספוג את הצד השני מבלי לשנות אותו.

זהו פרק על המחיר של ההתרחקות מעצמך, ועל השפיות שנשארת כשמפסיקים להעמיד פנים.

קישורים לתחנת ירח:

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אתר האינטרנט של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠בלוג וניוזלטר של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ערוץ היוטיוב של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠פייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אינסטגרם⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

מוסיקה מקורית - ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠עידו בן-אלי⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

בתקופת סוף הקיץ היינו קוצרים חיטה ותירס עבור תחמיץ. קומביין היה קוצר את השדות ומייצר חבילות ענק של שחת שהייתי אוסף בטרקטור ומסדר באסם הקיבוצי- מלאכה של תכנון ודיוק עדין.

מלבד קדחת השחת שפרחה בגופי באותו סוף קיץ הייתי נוהג לחלום, ולחוות את החופש המלא בעודי נוהג כנגד הרוח ומריח את השדות - חולם על חופש. לאן אסע? שאלתי ומה אני מבקש לחוות?

שדות הקיבוץ גבלו במבנה אבן נמוך, חד קומתי ומכוער למדי שעברתי על פניו עשרות פעמים תוך תחושת סקרנות גוברת למי מתגורר בפנים?. למקום קראו- ״כלא אייל״. מבנה שהיווה ניגוד מלא של הרגשתי. ובעודי חווה את החופש והמרחב המלא חשבתי על אלו שנשללה מהם חירותם, בגלל סיבה כזו או אחרת, ובראשם- אייבי נתן שריצה את עונשו בכלא באותה תקופה.

לאור העובדה שהייתי נוהג להאזין באופן קבוע לתחנת ״קול השלום״ שלו, הוא גם היה בעיני דמות משוחררת של חופש מחשבתי שסרוג באומץ לב. ספינתו ששהתה בלב ים שידרה לנו את השירים הכי יפים ונוגעים ללב והפיחה בנו תקווה. זו תחנה שלא הרבתה במלל או בריבוי דעות והיא הביאה את היופי הנשגב בפשטותו - דרך מוסיקה.

אם אתם עדיין לא מנויים או מכירים מישהו שזה יעניין אותו - אפשר להירשם מכאן

Subscribe now

הפרדוקס הוא שהאיש שסימל בעיני את החופש והשלום נכלא במבנה צר ומכוער, בזמן שאני חווה חופש מוחלט ואת החירות במרחק של פחות מ 100 מטר ממנו. הוא ריצה את עונשו בגלל ״מעשי שלום״ שלדעת הרשויות לא היו צודקות אלא פשע, כי הוא נפגש עם אש״ף - יאסר עראפאת.

מעולם לא חשבתי לבקר אותו בכלא, או לעצור ליד המבנה, לחפש חלון קטן ולצעוק לעברו משהו. משום מה נראה לי גם היום שהוא היה מעודד אותי ולא אני אותו, הלוא עבורו שלום וצדק היו מושג אחד. לאורך השנים עלה בפניי הפרדוקס הזה שוב ושוב, כיצד שלום וצדק יכולים לא לחיות יחדיו, וכיצד הגשר ביניהם יכול להתרסק ולשלול מהאדם את חירותו. סביר שהוא ראה את אותו נוף כמוני, וחווה את אותו מרחב, אך הוא הביט עליו דרך חלון צר ומסורג, וחי בתנאים שלא הולמים לא את השלום ולא את הצדק.

שנים אחר כך שמעתי את מוקי שר - ״כולם מדברים שלום אף אחד לא מדבר על צדק״ הוא טען ששלום וצדק יכולים להתקיים בנפרד וזה העלה בי את השאלה: אם כך מה עדיף?

איך יכול להיות שפעורה תהום גדולה בין שני מושגים נשגבים, חיוביים ואופטימיים אלו, שהניעו אנשים כה רבים והפיחו כל כך הרבה תקווה בעולם.

הספינה של אייבי נתן ״ קול השלום״ הביאה את השירים אלי, אל השדה, וכמה שנים אחר כך בעת שנחתם הסכם אוסלו הוא הטביע אותה בלב ים כי השלום הגיע. אבל רגע .. מה עם הצדק?

37 שנים אחר כך אני שוכב במיטה ונזכר בסיפור הזה. הוא הופיע בעקבות שיר ששמעתי בספוטיפיי והחזיר אותי ברגע אל ״ספינת קול השלום הרעועה״ זו שהוטבעה בגלל שהשלום הגיע. אני נח על הכרית ונע בין חלום לערות. אני רואה בדמיוני שדות צהובים של חיטה. קומביין ענק קוצר ופולט מאחוריו חבילות ענק של שחת. אני רוצה לשוב ולסדר את האסם, להעמיד את החבילות אחת מעל השניה עד שיהיה מגדל גבוהה שיגיע עד התקרה, וכך, שורה אחר שורה אמלא את כל האסם ואבטיח את המזון לפרות השמחות שתופחות בנחת, על מנת שנוכל לחלוב מהן את החלב. בסוף התהליך נקנה בסופר גבינה לבנה או צהובה וזה יהיה צודק כי זה תוצרת ישראל.

כשהתעוררתי בבוקר ניגשתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל שכחתי איזה שיר הניע את הכל. זה ברח לי. וזה לא צודק.

כשאנחנו מדברים על שלום אנחנו שוכחים את אלה ששמו את גופם ונשמתם וחיו את הנושא הזה יום אחרי יום ושעה אחרי שעה. אנחנו מתרשמים מהטקסיות, מהדרמה, ״מהאירוע ההיסטורי״. מסופו של התהליך- באותה נקודת זמן שבה מודיעים לנו בטלוויזיה - ״השלום הגיע ואפשר לשחרר״.

גם לגדל חיטה זה תהליך. מישהו צריך לחשוב על זה. מישהו אחר צריך להחליט מתי להפנות לזה משאבים. אחר צריך לקבוע את המועד ולקנות זרעים. מישהו צריך לחרוש את השדה, לדשן, לזבל ולערבב את האדמה. לזרוע, להשקות. לחכות לגשם שימשיך להרטיב את השדות, ולהמתין. להמתין כי מפה זה קורה לבד.

לגבי השלום ? הספינה כנראה הוטבעה מוקדם מידי.

והצדק? לפעמים אני שואל מה זה בדיוק?

תודה שקראתם :) - אתם מוזמנים בשמחה לשתף ולהגיב

רן

Leave a comment

השאלה שליוותה אותי בשבועות האחרונים היתה: כמה זמן לוקח לך להתעורר?

לא לקום מהמיטה. להתעורר. יש הבדל.

בחודשים האחרונים הייתי עסוק כמו נמלה חרוצה בבניה של אתרי האינטרנט שלי ודשבורדים שכל המטרה שלהם זעקה יעילות. זה הרי מיותר לנהל את החיים מתוך טבלאות אקסל מרובות אז למה לא לבנות דשבורד שירכז את הכל במקום אחד. משפך דיגיטלי ענק שכל רסיסי החיים מנוקזים אליו, והוא מחובר לסוכן שמנתח את כל התהליכים. למעשה זה אמור לעזור לי ! בהמשך היעילות הופנתה לכל תיקי המטופלים שלי מה 30 שנה האחרונות, ובמקום דפים ומסמכים - ניהול הקליניקה הפך לדשבורד דיגיטלי סופר יעיל, אבל מהר מאד התבהר לי שהתרחקתי מהתכלית שלשמה בכלל אני עוסק במה שבחרתי, וכך היכולת לארוז את החיים מחדש הרחיקה אותי מהפשטות הקנאית שאני דבק בה ולכן - לא יכולתי לכתוב וליצור יותר.

אם תרצו להירשם כמנויים או להמליץ למישהו על הבלוג - אפשר להירשם כאן

Subscribe now

הכל עובד !! אך עברו כמעט חודשיים מאז שסיימתי להקליט את סדרת תשעת הטיפוסים בפודקאסט.

בפרק 126, ״האדם השלם״ אמרתי בסיומו של פרק ההוא שאחכה עד שמשהו ירצה להופיע ולא אכריח כלום. ולכן זה קרה בדיוק כמו שאמרתי - רק שזה לקח יותר זמן ממה שציפיתי, וזה לא היה נוח במיוחד. היצירתיות והכתיבה התרחקה ממני וכשחשבתי על הנושא של הפרק הבא, ניסיתי לשבת ולהקליט, ולא הייתי שם. שחררתי. וזה השאיר חלל.

היה לי חשוב להישאר בתוך החלל הזה בלי למלא אותו במשהו אחר, כי בדיוק את זה הפרק החדש מדבר עליו.

פרק 127, ״השעמום הקדוש״, נולד מתוך התובנה שהמיינד שלנו זקוק לדרמה כדי להוכיח שהוא קיים. אנחנו מחזיקים בתוכנו ״שירותים פתוחים״ - דאגות, פרויקטים, בעיות שלא ממש קיימות -בדיוק כמו לשוניות פתוחות בדפדפן, כי סגירתן מרגישה כמו איום. וכשאין דרמה אמיתית בהישג יד, המיינד יוצר אחת. הדחיינות, המשברים ברגע האחרון, אפילו הגיבורים התרבותיים שאנחנו כל כך מעריצים - כולם ניזונים מאותו מנגנון בדיוק.

השעמום, לעומת זאת, הוא לא עונש. הוא דגל חיובי של קרבה לעצמך, ועבורי הוא גשר שמאפשר להיכנס לשקט ולחזור לעשות את מה שאני באמת אוהב ורוצה.

פרק 127 של תחנת ירח פורסם היום ואתם מוזמנים בשמחה להאזין לו בכל אפליקציות הפודקאסטים.

תודה שהייתם איתי גם בזמן ההמתנה.

רן

אתם מוזמנים בשמחה לשתף ולהגיב - מהו השעמום הקדוש שלכם?

Leave a comment

בפרק 127 של הפודקאסט תחנת ירח, אחרי חלל של כמה שבועות מאז סיום סדרת ״תשעת הטיפוסים״, אני חוזר עם פרק על השעמום. שעמום הוא לא עונש או עצלנות, אלא דגל חיובי של קרבה לעצמך. 

מהשאלה ״כמה זמן לוקח לך להתעורר״ ועד למנגנוני הניהול של המיינד. הדאגה שאנחנו אוהבים להחזיק בה, והגיבורים התרבותיים שניזונים מאותה דרמה בדיוק כמו הדחיין שבורח ממנה.

לא כל שקט הוא ריקנות. לפעמים הוא הדרך היחידה לפגוש את עצמך.

קישורים לתחנת ירח:

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אתר האינטרנט של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠בלוג וניוזלטר של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ערוץ היוטיוב של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠פייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אינסטגרם⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

מוסיקה מקורית - ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠עידו בן-אלי⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

אנחנו גרים באזור שבעבר היה חורשת אקליפטוסים רוחשת טבע, ירוק ויונים. הרבה יונים. בינתיים הטבע פה נסוג ומפנה את מקומו לבנייני בטון אבל היונים נשארו, כי הן היו קודם. הן מורדות כנגד האורבניות הכפויה של המקום וכך החוץ שלנו נראה כמבצר מלא דוקרנים, מדבקות, ובובות של ינשופים ועורבים. ומה לא ניסינו על מנת לשכנע אותן להגר מכאן, אבל הן היו פה קודם, אז הן נשארות ומתריסות כנגד הפלישה, אותה פלישה שאנו מצביעים עליה כשאנו דורכים על לשלשת יונים או שומעים את הקרקור הטרחני שלהן, שלעיתים משגע את הדעת.

הים הקסום (באמת) נמצא במרחק של 10 דק נסיעה והוא סמוך לארובות תחנת הכח של חדרה אבל מי שגר בפרדס חנה אוחז כנראה באיכות וביכולת לראות את החיובי, אז לומדים לחיות עם מראה הארובות שמשחררות חלקיקים לאטמוספירה. ובכלל, היכולת להיות חיוביים הפך להיות חלק מזיהוי המקום.

הסתערות על בתי הסבתא

ואיזה אנשים חיים כאן ? למרות הדימיון החד צדדי והדימוי שיש לנו - יש כאן מכל המגוון והמצאי של מדינתנו, ובשנים האחרונות אנחנו חווים נחילים של פליטים מהמרכז שמגיעים ביבשה, באוויר ובים על סירות הצלה ומסתערים על כל בית סבתא ישן, מקימים בו את ההתיישבות החדשה. הם הביאו לפה תרבות משודרגת וצעירה וכך הרווחנו בתי קפה, מסעדות, מרחבי עבודה, ועושר תרבותי.

תושבי פרדס חנה (המקוריים) לא עובדים על מנת להתעשר, זה לא תל אביב כאן ! כאן עוסקים בהנאות החביבות שמעסיקות אנשים, וכאן גברים ונשים טורפים אחד את השניה, מה שמעניק למקום תחושה שהמיניות נמצאת כאן במדרג אחר. זה לא סקס לשם תענוג אלא אומנות של ממש, ויש מגוון קבוצות והדרכות שעוסקות בזרמים התת קרקעיים העולים מתוך הקונדליני עד לצ׳קרת הכתר, ממש.

אם מישהו חולה כאן הוא לא נועד להיות בודד כי בכל בית שני תמצא מטפל או מטפלת בשיטה כלשהיא, וכך תוכל ותוכלי ללמוד לנשום ולהתחבר. לעשות יוגה ואמבטיות קרח ולנשום עמוק ולהיות חיובי - זו הדרך הטובה לבריאות ושייכות. פה יש פחות אנשים בודדים כי הקהילה מחבקת, פתוחה וקשובה, ותמיד תמצא מישהו לשוחח איתו. בתי הקפה פה מציעים לא רק קפה ומאפים וסנדוויצים טבעוניים אלא חברותה ממש, ובגדים יד שניה כמובן. מקסים.

וידוי

על מנת להתוודות - עד לפני 4 שנים לא היינו יושבים כמעט בבתי קפה כי הם היו מעטים והאמת היא שזה לא היה ״בתרבות שלנו״. כאן מבשלים בבית ושותים קפה במרפסת אבל לאחרונה ועם הזרם החדש למקום נפתחו כאן אינספור מסעדות ובתי קפה בסגנונות הכרך הגדול וכך המרחק הקולינרי מתל אביב עומד להיסגר. אנו מוצאים את עצמנו משנים את ההרגלים שלנו. ועדיין, אם אתם מדמיינים שאנחנו יורדים אחר הצהרים מן המשרדים ומטיילים בשדרה של העיר או המושבה (סליחה) , יושבים בבתי הקפה ומפטפטים, אז זה לא זה. תושבי פרדס חנה לא בהכרח עובדים כאן ואפילו לי שעובד בקליניקה בתל אביב בחלק מימי השבוע יש זהות נוספת, אחרת,. אני מחליף זהות כאשר אני עולה על הרכבת ומשוגר אל הכרך האורבני האמיתי בתל אביב, וכעת אני מוצא שאני יכול למצוא את כל צרכיי ותשוקותיי במקום אחד.כאן, וזה שינוי מהותי.

פרדס חנה מחבקת ונותנת תחושת שייכות אבל האם היא המקום?

אני מוצא את זהותי חצויה בנושא הזה. בעיקרון, עבור תושבי תל אביב אני מפרדס חנה כי יש לי קוקו בשיער, אבל עבור תושבי פרדס חנה אני קצת יותר תל אביבי למרות שגרתי שם רק בתחילת שנות ה 90. זה לא שמישהו אמר לי את זה, אבל ככה ההרגשה שלי בעצמי -כי מהו המקום בשבילי?

המקום הוא אנשים, שפה ותרבות היוצרים את ״מנהגי המקום״ כמו שנוהגים לומר. פעם וזה לא היה מזמן, פרדס חנה וכרכור היו ישויות נפרדות, ולא אחלק את ״מנהגי המקום״ לאזורים ספציפים, רק אומר שפרדס חנה וכרכור זה לא אותו דבר, וכמו שיש שבטים בארצנו האהובה אז גם כאן נותרו שבטים נפרדים למרות ״האיחוד״ . זה אומר שעבור רבים האיחוד הוא מוניציפלי ולא רגשי, אבל לאט לאט יותר תושבי כרכור אומרים שהם ״מפרדס חנה״ וכך פרדס חנה בלעה את כרכור.

יש דברים שקורים רק בפרדס חנה כמו ״אמנים במושבה״ כי יש פה מצבור של קרמיקאים ועוסקים באמנות קראפט. החיבור אל האדמה, הגוף והאמנות זה הלך רוח כאן וכשזה מתחבר אל הרוחניות אז ממש כיף פה, כל עוד אלו שהביאו את הערכים הללו לכאן יוכלו להתפרנס ולשלם על מנת לגור כאן, ולא ינדדו בעצמם ליעד הבא והזול שאפשר יהיה להתיישב בו. לפני הרבה שנים האמנים ואנשי הרוח בנו את המקום כפנינה ייחודית והם יחפשו מקום אחר ברגע ״שהמקום״ לא יתאים יותר למרחב הטבעי והחופשי שהם חיפשו מלכתחילה. וכעת כיף פה אבל את הפשטות והחיבור מחליף הבטון, ופתאום צומחים מגדלים ונפתחות קונדיטוריות כי כולם רוצים להיות חלק מהעליה, השגשוג והפריחה של ״המקום״, אבל ככל שהפריחה הזו מבורכת היא דוחקת את המרחב הטבעי והמאפשר לשוליים כי זו טבעה של צפיפות אוכלוסין.

אם אתם לא רשומים כמנויים - אפשר לעשות את זה כאן

Subscribe now

שיקשוק וכיפת מרווה

ביום שישי הראשון בחודש, יש שיק שוק. ילדים ונוער ומבוגרים מוציאים את כל מה שיש בבויידם של הבית ופורסים שמיכה על הקרקע בואדי, מוכרים את מרכולתם. יש בזה משהו נאיבי ופשוט ואנושי. הניתוק מן היומיומי והשגרתי רק מעצים את החגיגה. ובכלל, יש כאן גאות של פסטיבלים, הופעות, הרצאות, ולימודים שלא תמיד ברור מי יצרוך אותם או עד לאן הגאות תימשך. כרגע, המים עולים והנהר זורם ושמח, עד שנראה שהנתיבים המובילים אל המקום עומדים להיסתם.

אז לאן פרדס חנה הולכת אני לא יודע, אבל אני מעריך שהיא מחליפה את אופיה. היא עדיין מאפשרת נושאים חריגים אבל הם ניתנים להסבר, ולכן זה בסדר ללכת יחפים ברחוב - וזה לא מוזר. זו חממה אנושית מבוצרת היטב המבדילה את עצמה ״משאר המקומות״ על ידי ביצורים וחומות חול. קירות חוסמים שכוונתם לשמור על היש, על מה שמתרחש במקום. זו פלנטה אחרת בתוך טירוף הדעת הכללי כי כאן רבים לא צופים בטלוויזיה ולא מטיילים בשדרות העצים המתורבתות. כאן, יוצאים אל הטבע וצועדים בשדות של משמרות ועין עירון ורוצים להרגיש מחוברים אל שפיות מאפשרת, למרות שחוסר השפיות נמצא בכל מקום. טפו טפו -אפילו האיראנים כמעט ולא ירו עלינו וכך ההסבר לזה יכול להיות ש ״יש מעלינו כיפת מרווה״, וגם זה ממלא את מאגר האופוריה, כי כאן מחוברים למעיין קרקעי ונסתר של רוחניות וזה ״המקום״ - תודעה קולקטיבית של בני אדם שהתקבצו למקום והפכו אותו לעמוד אור או למחנה פליטים שמורכב מכל כך הרבה זרמים עד שאין לו זהות עצמית ברורה, וכך לא יכול לקרות בו שום דבר מלבד - שנלמד לחיות אחד עם השני.

ניצחון המקום

ניצחון המקום האמיתי הוא נצחון הטבע. השדות, הירוק, העצים, הנחל והמעיינות. הנהר התודעתי שמגיע לכאן בגלים מבקש להתקבל ולהיות שייך וזו זכותו וחירותו. תיבת התלונות של המועצה בוודאי מתמלאת אבל זה אופייני למקום שמשנה את טבעו, העיקר זה להיות במקום הנכון. לא?... ומהו? המקום שבו אתה יכול להתפתח בצורה הטובה והמיטיבה. ולטעמי, זו הגדרה טובה למקום כי בכל זאת, רוב בני האדם בוחרים את מקומם מכל מיני סיבות. אני הגעתי לכאן מסיבות שהשכל הישר לא הצליח להסביר אבל מצאתי בעצמי תשובות חלקיות וזה מספק לעת זו. בני אדם רוצים לחיות במקום שיעמוד על תילו לנצח ולא בכזה שיטבע יום אחד. שנתעורר יום אחד ונגלה שהנהר עלה על גדותיו או שהמיתוס התגלה כשקר.

אני אוהב לחיות כאן למרות שאינני ״מתערבב״. וזה בדיוק מה שאני אוהב. כשיש פערים כל כך עצומים בין מאפייני המקום. זה מאפשר לך להיות מי שאתה רוצה להיות, מבלי להכתיב לך תנאים שיאלצו אותך להתאים למקום בכפייה.

תמיד טוב לחיות בקרבת ״בוני גשרים אופטימיים״ גם אם חלקם בתוך האוכלוסיה אינו גדול, עדיין ההשפעה שלהם ניכרת, כי הצימאון האנושי לאנושיות טבעית גורם לזה להפוך לנהר שאני מקווה שימצא דרך נאותה לתעל את עצמו. ואותנו.

אני עומד על האדמה אבל הראש מסתכל לשמיים

לשאלה מה יוצר את מקום? אפשר לענות: בני האדם שנמצאים בו. אותה מסה שמשפיעה על המקום פיסית ורוחנית. למרות שהעולם זז ונע בחוסר שקט, כאן השדות הם אותם שדות, השבילים בטבע אותם שבילים. שם נמצאים מטעי האבוקדו, ופה אני קוטף מנדרינה מהעץ. השדות והמרחבים נמצאים במרחק קצר ומיידי, בוודאי באופניים. אפשר לחוות מקרוב את חילופי העונות, את הפריחות, המטעים, לפגוש חקלאים שמאמינים באדמתם. לצפות בזריעה, בחיטה המצהיבה ובקציר. זה מזכיר לנו את המחזוריות המבורכת של העולם. זה משרה אווירה והרגשה של ״אין מרחק״ -של משהו טבעי שתומך בזהות שלנו.

הזהות שלנו כבני אדם היא נקודת מוצא לנפש -מקום לחזור אליו ולהרגיש ביטחון או יתד עמוקה שאנו מבקשים ממנה שתמנע את הטלטלה בזמנים של סערה. עבורי ״האדמה הנכונה״ דורשת חיפוש והתאמה לצרכים האמיתיים שלי כעת, בטווח הקצר וזה לא סותר את חזון ארוך הטווח שלי, שלא באמת קשור ״למקום ספציפי״ אלא למה שאני מבקש לחוות.

יש לי כוונה ״שהמקום״ ישמש בסיס ויספק תנאים מתאימים ליצירה אישית והגשמה. שאווירה תהיה עם פחות היסחי דעת ויותר שקט וכוונה. ולכן, המקום משתנה מעת לעת וכך, ולאורך שנים אני השתייכתי לנודדים, לאלו שמחפשים את אדמתם בעיר, בכפר, בצפון או בדרום, או בארץ אחרת אבל אני מוצא שכולנו מבקשים את אותו הדבר- להשתייך. למקם את עצמנו במרחב הנכון והמתאים לעת זו.

שייכות אם כן היא הרגשה, ועדיין היא בוחנת את עצמה ברמה פיזית, הלאומית והגיאוגרפית. היא שואפת לאגד קבוצות וקהילות בעלות מכנה משותף, למרות שזו לא בהכרח נקודת מוצא אלא מה שקורה לך באופן טבעי כשאתה חי במקום מסוים. אתה נהיה דומה למרות שאתה רוצה לשמור על ייחודיותך, אתה מבקש לחוות ביטחון קיומי אחרת תחכה לך חווית תלישות וחוסר יציבות בים הטלטלות.

בשנים האחרונות אני נפגש בזה בהרבה טיפולים. גברים ונשים מבטאים את החשש מהפער שבין היתד לבין התלישות. זה מאתגר את יכולת ההכלה שלהם וגורם לתחושה של חוסר יציבות ופחד. האירועים הלאומיים בשנים האחרונות העלו את השאלות הקשות: מהו ביטחון אמיתי? האם יש על מי לסמוך? או שעלי ללמוד לסמוך רק על עצמי?

האם זה מחזק או מחליש דווקא את הרצון להשתייכות? לטעמי התשובה היא גם וגם כי חווית ההשתייכות נובעת ממניע נפשי עמוק. מתוך תחושת שבר יש המבקשים לשחרר, להרפות, לנדוד הלאה למרחב אחר ומאפשר, ליצירת תנאים אנושיים וטבעיים יותר ולפחות לוחמה והישרדות. משמע, אולי יהיה לנו טוב במקום אחר כי נבטיח את העתיד שלנו. ומנגד, יש המוכנים להשקיע מאמץ ואנרגיה בניסיון לארגן את המציאות העכשווית והקיימת דרך תפקידים חברתיים מלאי ציפיות. אנשים אלה נוטים להעמיס על עצמם יותר אחריות שלעיתים חורגת מהגבולות האמיתיים שלהם, מתוך המניע שאם רק נפעל, נפיק ונחבר את כולם - נצדיק את קיומנו ונבטיח לעצמנו מקום בתוך השבט, נזכה בשייכות.

כך או כך המקום מתפתח מעצמו, ויכול להסתפק בבקשה שלך להיות בו. המקום הוא המכנה המשותף של בני האדם שחיים בו והוא נועד להיות כלי שמאפשר תנאים לזמן מסויים בהתאם להתפתחות שלך. לטעמי המקום הוא לא המטרה אלא חלק הכרחי מהדרך. פרדס חנה ומקומות אחרים מתפתחים ועולים כעת בזמן שמקומות אחרים מאבדים מזוהרם. זו מחזוריות. מה שעולה יורד ולהיפך.

פרדס חנה נותנת לי בית והשאלה שנשארת היא לא איפה אלא מה אני עושה עכשיו שיש לי אחד?

תודה שקראתם את גיליון 27 :)

אתם מוזמנים בשמחה לשתף ולהגיב

Leave a comment

רן בן-אלי

לא ידעתי את התשובה כשהתחלתי את הסדרה הזו ואני לא בטוח שאני יודע אותה גם עכשיו. אבל היום, בפרק המסיים של הסדרה - פרק 126, אני מספר שישבתי במרפסת עם חוט שחור שמצאתי על הרצפה בבית, ופתחתי שיחה. לא עם אף אחד ספציפי. עם האינסוף, אולי. עם עצמי, בטוח.

״היום הרמתי חוט שחור מהרצפה בבית.. לא חוט מיוחד או משהו אלא סתם חוט שחור, רגיל. הסתכלתי עליו והיה לי צורך למתוח אותו על מנת להגיע אל קצהו. אחר כך הסתכלתי על השמיים הכחולים והבנתי שאין באמת קצה -זה נראה לי אינסופי.

וכך: אני פונה אל האינסופיות, אל האלוהות ושואל: אני מבין שגם החיים שלי הם כמו חוט שחור. לעתים הוא מתוח ולעיתים הוא הופך לפקעת שיש להתיר את הקשרים ממנה.

אני מוצא בחיים הללו משמעות עמוקה בהתרת קשרים בחוט שלי כי זה פותר בעיות ומחדד את ההבנה. כל קשר בחוט הוא נקודת כאב ואני מוצא את עצמי עסוק בפתרון של תעלומות וסיבות לא מובנות ואני שואל: האם עלי לשמור על החוט השחור שלי מתוח כל הזמן מקצה לקצה, או שעלי לאפשר לו להפוך מעת לעת להיות פקעת ולעמול שוב על מנת להתיר אותו?״

תשע דמויות עברו כאן - המתחזה, המושיע, הפרפקציוניסט, הקורבן, הקונטרול פריק, המאלתר נתיב, המרצה, הדחיין, המורד. כל אחת לימדה אותי משהו על מנגנון הישרדות אחר. אבל השאלה שנשארה פתוחה היא מה קורה כשמנסים לחבר את כל החלקים האלה לתמונה אחת?

Subscribe now

הפרק הזה שונה מכל מה שעשיתי בסדרה. הוא לא בנוי כמו הפרקים הקודמים. הוא יותר שיחה, יותר מסע ופחות מסקנה. הוא עוסק ביישום רעיונות, בניהול אנרגיה, בשאלה: האם אפשר לחוות אהבה בלי להשוות אותה לשנאה?, בקשר בין איזון לבריאות, ובהבדל בין ידע לבין ידיעה - זו שנצברת רק דרך חוויה שהיא גם רגשית.

״האדם השלם אולי נולד שלם אבל הוא התפרק כדי להרכיב את עצמו מחדש. קוראים לזה היכרות עצמית וזה נוצר על ידי המון מסלולים וחוויות שהוא צעד בהם. הוא ניסה ככה או אחרת. למד, פיתח את ההיגיון, הכיר את הרגשות, פגש בכאב, גילה את האינטואיציה, התוודע לגוף ולנפש, ולמד לאזן את עצמו ולאהוב את עצמו ולכבד את הבחירה של עצמו ושל אחרים.

האדם השלם לומד לחיות עם הקיים, הוא נוטש את הדרך שיש בה תחבולות ולא נאבק בזרם החיים. הוא מסרב לכוזב ולא מתפתה לחלוקה והפרדה בין דברים, השוואות ומעמדות וכך הוא חי מחוץ למשחק המגביל - הוא נשאר שלם כי הוא ער לחוזקותיו וחולשותיו והוא יודע שהחיים הם מגרש משחקים גדול שנועד עבורו. - ולכן הוא מודה על היש ולא כופה את הרצון שלו על המציאות.

ולמרות כל שיחתנו - אני תמיד יודע שאני לא יודע ולכן

אני רוצה לשאול אותך- מיהו האדם השלם?״

אין כאן סיכום מסודר כי יש רק חוט, יש אמצע שחוזרים אליו, ויש הבנה שהשלמות היא לא נקודת סיום של התהליך, היא תנועת החיים עצמם.

אתם מוזמנים בשמחה להאזין לפרק בכל אפליקציות הפודקאסטים.

תודה שהייתם איתי לאורך הסדרה הזו, נתראה בפרק הבא.

רן בן-אלי

Leave a comment

בפרק 126, האחרון בסדרת הארכיטיפים של תחנת ירח, אני יושב במרפסת עם חוט שחור שמצאתי על הרצפה ופותח שיחה - עם האינסוף, עם עצמי עם המאזין, סביב שאלה אחת: מיהו האדם השלם?

לא הגעתי למסקנה סגורה אלא יצאתי למסע דרך יישום רעיונות, ניהול אנרגיה פנימית, בידוד מושגים כמו אהבה משנאה, הקשר בין איזון למחלה, וההבדל בין ידע לידיעה. 

חוט מתוח מול פקעת סבוכה, קצה מול אמצע ותזכורת שהשלמות היא לא נקודת סיום אלא מקום שחוזרים אליו.

זהו פרק מיוחד שסוגר סדרה, ופותח משהו חדש בפרק הבא.

קישורים לתחנת ירח:

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אתר האינטרנט של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠בלוג וניוזלטר של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ערוץ היוטיוב של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠פייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אינסטגרם⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

מוסיקה מקורית - ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠עידו בן-אלי⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

מאז עברו הרבה שנים שבהם בניתי בכוחות עצמי לפחות 6 אתרים חדשים, למה? כי הייתי יושב ומדמיין את תמונת העתיד של האתר, איך הוא בנוי ומה יהיה התוכן שלו אבל בגלל שהכל היה כל כך איטי ומסורבל לבניה, כאשר הגעתי לתוצאה הסופית עמד שם אתר אינטרנט חדש אבל אני הרגשתי שהתרחקתי כבר מהחזון שהיה לי בהתחלה, ואחרי זמן קצר מאד - האתר כבר לא היה רלוונטי כי הוא לא סיפק את תמונת העתיד שראיתי כעת, אלא את תמונת העבר.

המשחק הזה בתוך עצמי נכון לחלק ניכר מחיי שבהם הרגשתי ״שאני רץ אחרי העתיד״ בניסיון להדביק את הפער המובנה בתוך החוויה. בכל פעם גיליתי שאינני יכול להדביק את הפער בין ״רוצה״ ל ״עושה״ ואז חיפשתי את הסיבות שמנעו ממני לממש את החזון האמיתי שלי ״באופן מיידי״ וזה תמיד הצביע על מגבלות טכנולוגיות. במציאות תמיד הופיעה פשרה והייתי צריך סיבה מוצדקת לעשות את הדברים, ולקבל שזה מה שאפשרי כעת.

כאשר אני מביט על העתיד אני רואה תעלומה אך אינני מחפש את הסיבה אלא מאפשר לעצמי לחלום. לא פעם ״אני נופל״ במלכודת של לנסות לחזות או לכל הפחות לקבל הצצה חטופה אל העתיד רק כדי שאקבל רמז לכיוון והגדרה, בו בזמן שהעתיד מבקש דווקא את החיפוש והאי הוודאות כי שם קורים הקסמים האמיתיים. ועדיין ותמיד - הסיבה דופקת בדלת.

יש רעיון שלעיתים קוראים לו: ״סיבתיות מהופכת״ והוא אומר, שבמקום שהסיבה תבוא קודם ותיצור תוצאה, לפעמים אנחנו קודם כל מדמיינים תוצאה ממש חזק, ואז מהמרים עליה, משקיעים בה, מדברים עליה, מפחדים ממנה או מתפללים עבורה שתתגשם, ואז הסיבה נוצרת מאליה כדי להגשים את מה שהאמנו בו.

זה לא סתם חיזוי. זה מנגנון שבו הרעיון, האמונה והתמריצים סביבו הופכים לכוח שדוחף את המציאות לכיוון מסוים, וככל שהאמונה חזקה יותר וההימורים (בכסף, בתשומת לב, בהשקעה, באנרגיה) גדלים, כך גדל הסיכוי שה״נבואה״ תתגשם.

זה נכון למיזמים רוחניים אבל גם לאתרי אינטרנט ולחיים בכלל.

Subscribe now

אני עושה כמיטב יכולתי לחיות כאן ועכשיו, ועדיין כאשר אני מביט אל העתיד האפשרי, אני מרגיש שהעולם משתנה לנגד עינינו. ההרים והאוקיינוסים נשארים במקומם, אך בני האדם והטכנולוגיה זזים במהירות. בזמנים הללו, הדרך שבה אנו צורכים תוכן ומציעים אותו לעולם עוברת אבולוציה כי הפער בין העתיד להווה מצטמצם ברמת הפעולה, ובזכות הבינה המלאכותית הדברים מגיעים למימוש במרחק לחיצת כפתור.

כמי שעוסק רבות בתוכן, חי את עולמות הרפואה הסינית והמודעות, ובמקביל נושם טכנולוגיה - עמלתי בחצי השנה האחרונה על יצירת דרכים נוספות להנגיש את הידע הזה וכעת אני מרגיש שיש לי אפשרות לעשות את הקפיצה אל העתיד האפשרי כבר כעת. ולכן בניתי לתחנת ירח אתר חדש שכולו כתוב בקוד. ושילבתי בו שני מנועים מרכזיים שבניתי:

1. מנוע אסטרולוגיה סינית פתוח: מחשבון של חמשת האלמנטים וארבעת עמודי הגורל עפ”י השיטה שאותה אני מלמד. התוצר הוא מפה ויזואלית והסבר על המוטיבים המרכזיים של האישיות והאופי של האדם דרך חמשת האלמנטים- בחינם לחלוטין.

2. סוכן AI פרטי ומאומן: כדי להרחיב את יכולות הניתוח, אימנתי סוכן בינה מלאכותית על כל חומרי הקורסים שלי ועל ידע שצברתי ב-30 שנות טיפול ברפואה סינית. הסוכן מחובר ישירות לאתר, והיכולות שלו מעולות.

מה הסוכן יודע לעשות?

ניתוח עומק מקיף: מפרק את המפה לפרטים.

מיקוד בזמן (עשורים): מזהה באיזה עשור חייכם אתם נמצאים ומעניק הכוונה מדויקת לתקופה הנוכחית.

זיהוי עוצמות וחולשות: מסביר לעומק את הזרימה האנרגטית שלכם.

הצלבת מפות: אפשר להזין תאריך לידה של בן/בת זוג, קרוב משפחה או שותף, ולקבל ניתוח עומק של דינמיקת הקשר

(רכיבים אלו כרוכים בתשלום שהוא תמיכה בהמשך הפרויקט).

חוץ מזה יש עוד 2 סוכנים בבניה. סוכן של מודעות עצמית על כל תכני הפודקאסטים שלי וחומרי המודעות וסוכן שני -מומחה ברפואה סינית שיכול לעזור בעבודה הישירה מול המטופלים בקליניקה.

אתם מוזמנים בשמחה לבקר באתר החדש של תחנת ירח בכתובת

www.moonstation.co.il

(מומלץ לפתוח את הקישור בדפדפן החיצוני של המכשיר (Chrome / Safari) ולא מתוך האפליקציה של Substack או פייסבוק, כדי שהסשן והניתוח שלכם לא ייקטעו באמצע).

האם ניתן לחזות את העתיד ?

אסטרולוגיה סינית Ba Zi איננה חוזה את העתיד, היא מציעה אפשרויות בהווה. במקום לקבוע גורלות היא מצביעה על הפוטנציאל כי העתיד לא מחכה שם בחוץ שנגלה אותו; אנחנו בוראים אותו בכל רגע דרך המודעות והאחריות שאנחנו לוקחים בהווה על עצמנו. מה שאנחנו כן צריכים לדעת מבקש הבהרה לגבי המבנה שלנו.

ממה אני בנוי? ומהם היסודות שלי? כי בלי זה קשה לעשות היכרות עצמית והתפיסה הסינית מלמדת לאבחן את האישיות דרך מבנה חמשת האלמנטים בצורה מדויקת.

זה כלי אבחון נהדר כי הוא עוזר במיקוד הדרך והמטרה ביחס למבנה האמיתי ולא ביחס לגחמות, אופנות, ותשוקות. זה מלמד לעבוד עם מה שיש ולהוביל את האישיות בדרך מתאימה על מנת לצמצם את הפער בין רוצה ועושה, בין הפוטנציאל שיש לי- למימוש שלי בפועל. בחיים. וכך, גם הסוכן הBa Zi תומך ועונה על שאלות שנוגעות ישירות באישיות שלך, זה לא מחליף מפגש פנים אל פנים אך זה בהחלט מעשיר את הידיעה.

החיים הם לא מופע רנדומלי מלידה למוות שכרוך במזל שנפל בחלקך אלא דרך שיכולה להיות מובנית וברורה יותר אם יש בה עוגנים, תובנות ומהות שיש להכיר ולעגן אותה כנקודת מוצא. כאשר נקודת המוצא של האישיות מבוססת- יש לאן לחזור, זה בית שבו האדם חש בנוח ויכול מכאן, להעיז ולהרחיב את הדרך, להתנסות, וליזום דווקא כי יש לו לאן לחזור - כך הוא מכיר את עצמו.

המיינד שלנו יוצר את מושגי הזמן ותנועתו מייצרת דאגה ביחס לעבר ולעתיד ולעיתים בזמן שאנחנו מחפשים את הוודאי הבטוח והמוגן, דווקא הבלתי צפוי והבלתי ניתן לחיזוי הוא הדבר הממשי באמת. ועדיין, אנחנו שואפים לשלום בעתיד שהרי ידיעת העתיד תפתור עבורינו את רוב בעיותינו בהווה (לכאורה), אבל בפועל, החיים לא באמת פועלים ככה כי העתיד הוא תעלומה שנתונה לחלימה על הבלתי אפשרי והבלתי ניתן למימוש, ועדיין קל מאד לתכנן את מה שעוד לא קרה, אבל קשה לעיתים לפעול במה שכבר הופיע, בעיקר כשהוא נמצא מחוץ למה שדמיינו כרצוי.

המשחק הפנימי מאתגר כי קשה לוותר על הרצון הקמאי לביטחון וודאות בהווה. הרצון הזה מגביל באופן ישיר את התעוזה לחלום בעתיד, ולכן, מוטב להתחיל את הדרך בהיכרות עצמית כנה שלא מגדרת את החלימה רק למושגים של חומר, אלא למושגים של רוח שכרוכים ברצון, באחריות ובתשוקה אמיתית. לבקש את מה שיעזור לנו באמת להתפתח ולא רק את מה שיעשה את חיינו נוחים.

תודה רבה על הקריאה, נתראה בגיליון הבא

רן בן-אלי

Leave a comment

להפוך להיות מישהו שאיננו מהפכן אלא אדם שלא רוצה לשלוט באחר אלא לגלות שהמרד האמיתי הוא לא נגד החוקים או המערכת, אלא נגד המיינד שמסביר בכל פעם מחדש למה כדאי ומשתלם יותר להיות בתלם.

מה בפרק ?

היקיצה מההרגל המכני: כיצד רגע אחד של מודעות קורע את התפאורה השגרתית של חיינו ומותיר אותנו חשופים מול שתיקתו האדישה של היקום.

ההימור הגדול (36 אדום): המעבר המרתק מחיים בטוחים אך מנוכרים, להימור חסר פשרות על עצמנו - הכל או כלום.

מדוע חוקים נוקשים תמיד נכשלים: דרך משל משעשע על אב שמנסה לנהל את ביתו המתבגר כמו מגדל שמירה, נבין מדוע מיקור החוץ של הגבולות הפנימיים שלנו לגופים חיצוניים רק מעמיק את השעבוד והכעס.

המורד לעומת המהפכן: בניגוד למהפכן שלעיתים שולל זכויות מאחרים ומייצר עוולות חדשות, המורד הרוחני מגן על ערך החיים של הזולת, מוותר על הצורך לשלוט באחר ומחפש רק את סיבת קיומו שלו.

השחרור מהמיינד המתוכנת: מדוע הניסיון לפתור את החיים באופן רציונלי הוא אשליה, ואיך מפתחים תודעה שמקבלת את חוסר השלמות והכעס שבתוכנו ללא צורך בהסכמה קולקטיבית.

Subscribe now

[ההאזנה לפרק בספוטיפיי]

״אני נווד ללא בית ואינני רואה באופק סימן שאפשר לאחוז בו. בעוד שלאנשים בחברה יש מלא רצונות ותשוקות המורד בוחר להיות ריק... אינו יודע דבר על העולם אבל מכיר את עצמו ולכן, זהו ביתו האמיתי.״

פרק 125 ״המורד״ של תחנת ירח הוא על חופש, כעס, ויתור על האגו ועל הבית היחיד שאי אפשר לקחת ממך - זה שאתה בונה מתוך היכרות עם עצמך. קריאה להשיל מעלינו את הידע המלאכותי, את התארים והכתרים המדומיינים, להבין שהחיים זה עכשיו וליצור לעצמנו חיים שיש בהם טעם אמיתי.

מוזמנים להאזין בכל אפליקציות הפודקאסטים

תהנו

רן בן-אלי

Leave a comment

להפוך להיות מישהו שאיננו מהפכן אלא אדם שלא רוצה לשלוט באחר אלא לגלות שהמרד האמיתי הוא לא נגד החוקים או המערכת, אלא נגד המינד שמסביר בכל פעם מחדש למה כדאי ומשתלם יותר להיות בתלם. 

פרק 125 ״המורד״ של תחנת ירח הוא על חופש, כעס, ויתור על האגו ועל הבית היחיד שאי אפשר לקחת ממך - זה שאתה בונה מתוך היכרות עם עצמך. 

קישורים לתחנת ירח:

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אתר האינטרנט של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠בלוג וניוזלטר של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ערוץ היוטיוב של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠פייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אינסטגרם⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

מוסיקה מקורית - ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠עידו בן-אלי⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

זה הוביל אותי להקליט פרק בפודקאסט על דמות ״הדחיין״. ולא, לא מדובר בעצלנות. עצלנות היא פשוטה -אין לי כוח, לא בא לי, אין רצון, אין אנרגיה. הדחיינות היא משהו אחר לגמרי. היא מגיעה עם תוכניות, עם חלומות, עם כוונות טובות. כי היא יודעת בדיוק מה היא רוצה, רק לא עכשיו. נעשה יותר מאוחר או מחר וכך החלומות לא נפגשים עם הרצון.

הכרתי פעם אישה שאהבה את אמסטרדם. הפסיקה לנסוע אליה כי ”״הנסיעה תהרוס לי את החלום״ וכך ישבה על הספה שלה וטסה לכל מקום בדימיון עד שמתה. האם היא הייתה דחיינית? לא בטוח. אבל משהו בסיפור הזה מדבר על מנגנון שכולנו מכירים - ההעדפה של הדימיון על פני החיכוך עם המציאות.

כי החיכוך הוא בדיוק הנקודה. הדחיין לא מפחד מהכישלון - הוא מפחד מהחוויה עצמה. מהרגע שבו הדבר שדימיין פוגש את המציאות ומפסיק להיות מושלם.

אפשר לצפות ממשחק כדורגל מהיציע ולדעת הכל - מי טועה, מי צריך למסור, מה הייתם עושים אחרת. ואפשר לרדת לדשא ולשחק. אלה שתי חוויות שונות לגמרי. הדחיין הוא מומחה מהיציע.

ועדיין - יש משהו בנושא הזה שאי אפשר לפטור בקלות. כי ההמתנה, כשהיא נכונה, היא לא בריחה. היא אומנות. דייג שעומד בשקט עם חוט ביד ומצוף בקצהו - הוא לא דחיין. הוא ממתין לרגע הנכון.

אתם מוזמנים בשמחה להאזין לפרק בכל אפליקציות הפודקאסטים, להגיב ולשתף

Leave a comment

Subscribe now

אבל מה באמת קורה שם בפנים? 

בפרק נדבר על ההבדל בין עצלנות לדחיינות. 

על הפחד מהחוויה עצמה, 

על ההבדל בין המתנה פסיבית לבין המתנה עם חוט ביד - כי יש הבדל בין דייג שמחכה לדג לבין מישהו שפשוט לא בא לים. 

קישורים לתחנת ירח:

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אתר האינטרנט של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠בלוג וניוזלטר של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ערוץ היוטיוב של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠פייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אינסטגרם⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

מוסיקה מקורית - ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠עידו בן-אלי⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

פתאום עקפו אותי מאחור שתי נשים מבוגרות- ושמעתי אחת אומרת לשניה:

הבת שלי כל הזמן כועסת עלי ומעירה לי. היא לא סובלת שאני אומרת לה את המילה ״מדהים״ כאשר היא מספרת לי דבר מה. לכן, התקשרתי אליה אתמול וביקשתי ממנה שנעבור יחד על מילים תואמות ומקבילות למילה ״מדהים״ כדי שלא אצטרך לומר אותה יותר. אבל אחר כך כעסתי על עצמי.

את חושבת שהשתגעתי?

אני לא נוהג להאזין לשיחות של אחרים והאמת היא: שכאשר אני בחוץ אני רוב הזמן עם אוזניות מבטלות רעשים, הן מסננות עבורי את מה שלא נועד לאוזניי. אבל בים אני אוהב להאזין לקול הגלים כי בכל זאת, הים הוא המקום שאליו אתה הולך כדי להקשיב ולהתאחד ולא לפעול - ואחדות פועלת גם בין ראיה לשמיעה. זו חוויה מלאה.

אני לא יודע אם האישה הזו השתגעה לדבריה, אבל מה שהדהים אותי (אסור לומר את המילה הזו) זה הרגישות. המרחק שהיא מוכנה לעשות על מנת למצוא תקשורת מתאימה עם הבת שלה. היא מוכנה להחליף מילים ואותיות ולוותר על פסיקים ועל נקודות ובלבד שהקשר ישמר, ובלבד שהבת שלה לא תכעס עליה יותר.

מה רע במילה מדהים ?

בגלל שאני מאמין ששום דבר אינו מקרי אז שאלתי את עצמי שלוש שאלות.

הראשונה היא: מה מטלטל כל כך במילה ״מדהים״?

השניה היא: איך הייתי מגיב אם אני עצמי הייתי נמצא בסיטואציה כזו מול אחד מילדיי.

והשלישית: למה היא שאלה את החברה שלה: את חושבת שהשתגעתי?

המילה מדהים היא מילת העצמה. זו עובדה. אנחנו אומרים מדהים על טירמיסו שאכלנו וגם על פרארי שעוברת ברחוב. לעיתים שומעים זמרת שפותחת את גרונה וכל מה שנותר לנו לומר זה: מדהים.

לגבי השאלה השניה אומר: שהתשובה הראשונה שלי היא: שאין סיכוי שדבר כזה היה קורה לי אבל, התשובה הראשונה היא אף פעם לא התשובה האמיתית אלא התגוננות של המינד (כי הנושא כרוך בכאב) ולכן התשובה (השניה) היא: שהייתי מתקשה מאד להכיל כעס כזה עליי, אבל גם לא הייתי מנתב את ספינת הביטוי שלי רק אל נמלי ים שנוחים לילדיי. מה שאומר בפועל- הנצחה של הקונפליקט. וזו בעיה.

לגבי השאלה השלישית: יש לה חשד שהיא השתגעה אחרת לא היתה מבקשת אישור או דיעה. ומהו השיגעון שחוותה?

רעש לבן מכסה חלל ריק

הם עברו אותי, צעדו על החול והתקדמו במהירות (היו להן נעלי ספורט) ולצערי לא הצלחתי להאזין לתשובה לשאלה: את חושבת שהשתגעתי ? אני חושב שזה היה טוב. זה השאיר אותי עם שאלה פתוחה. ״החיים זה חלל ריק שאתה יכול לזרוק לתוכו כל מה שתבחר״. וכך.. חשבתי על זה. וחשבתי שוב..

בהתחלה הרגשתי כאב על חוסר האונים שלה מול הילדה שלה.

על הכאב שהרגשתי השתלט היועץ שבי שרצה לתת לה עיצה, ולומר לה- שהמילה ״מדהים״ שהיא מרבה להשתמש בה, זה בכלל לא הנושא.

אחר כך עלה בי בוז קטן - בשם כל ההורים, המניקות, הגננות, אנשי החינוך וכל אלה המוטרדים מיחסים עם ילדים, ש.. בואי, תתאפסי על עצמך. היום זה להוריד ״מדהים״ ומחר אסור לומר: ״שאפו״. איפה זה יגמר? עד לאן הורה מוכן ללכת לקראת הילד שלו ובלבד שלא יכעס עליו?

החול החם שרף לי הרגליים, אז נכנסתי שוב לטבילה בים וזה נתן לי עוד קצת שהות לחשוב על זה.

זה ברור שהנושא (כמו שהיועץ שבי אמר) זה לא המילה ״מדהים״ אלא עצם העובדה שאנחנו אומרים ״מדהים״ גם על משהו שהוא רגיל לגמרי - כמו טירמיסו או מכונית. אנחנו מעצימים את האובייקט על ידי ״מילה מעצימה״ ויש אנשים שזה מעצבן אותם כי הם מבינים שכשאתה מתבטא ככה, אתה לא פוגש את מה שיש באמת. זה כמו לפלוש למרחב שלך עם זיוף, והמילה ״מדהים״ מכריחה את הצד השני להשתתף בהצגה שלך.

המילים הללו הם רעש לבן. והבת שלה אולי אומרת: כשביקשת ממני ״רשימת מילים חלופיות״ הפכת את הקשר בינינו למדריך למשתמש במקום למפגש אנושי ואישי וכך: את לא רואה אותי באמת. את לא מקשיבה באמת למה שיש לי לומר ומתייחסת רק לצורה של הדברים. היחסים בינינו הם מערכת חוקים שמקדשת את הצורה ולא את התוכן כי עובדה שאת מנסה להעצים את האירועים ״הרגילים״ בתוכה. או במילים אחרות: אני מחפשת לדעת אם יש לך מקום להכיל את מה שמתפרק לי מבפנים מבלי שתיבהלי ומיד תפני למילים מעצימות על מנת לעקוף את ההרגשה שלי.

מה זה שגעון ?

בני אדם מחפשים את המופלא, יוצרים דרמות ומעצימים את המציאות באמצעות מילים וריגושים. אנחנו בים, כולנו. הים שקט היום והגולשים שותים קפה כי אין רוח או גלים וגם זו חוויה. היא לא מדהימה אלא רגילה ואנושית. ״הים פלאטה״ וכחול, אין רוח אבל נראים כמה מפרשים באופק וזה מראה ״מדהים״ של זיכרון נדודים מהפלגות חיפושים אחר חופי אמריקה, אבל בפועל, זהו ״החוף של שדות ים״ זה שאנחנו כבר רגילים אליו אבל הוא עדיין מעורר בנו השראה למרות שזה רגיל, כי המופלא הוא כל כך פשוט וראשוני.

הפשטות היא כל כך פשוטה עד שזה לא נראה לנו הגיוני בשום צורה, וזה מוביל לשגעון - לצורך להנדס את המציאות. להוסיף לנוף הפשוט כותרות, כוכביות, אימוג׳ים - כל כך הרבה תוספות עד שזה נהיה בכלל לא פשוט אלא רועש, לא אמיתי ולא אותנטי.

אנשים רגישים ואינטואיטיבים לא נופלים בקלות בפח האשליה הזה אבל לעיתים הם עדיין יגיבו לזה בכעס. זה = אומר- בואי נשאיר את הדברים כפי שהם, פשוטים. בלי לקשט.

השגעון מופיע כאשר המציאות הופכת להיות במת משחק בתיאטרון. התוכן כבר לא משנה - רק הצורה. ואז השאלה היא לא- האם השתגעתי? אלא מהו נורמלי?

נורמלי זה לא להכניס רעש למקום של שקט.

אבל כעת אני חושב שזה לא נורמלי ללכת יחף על חול רותח ועל צדפים שדוקרים לי את קצות האצבעות. אדם נורמלי לובש נעלי ספורט כשהוא צועד בים.

האם השתגעתי ?

תודה שקראתם את גיליון 25, אפשר להגיב ולשתף

רן בן-אלי

Leave a comment

למנויים חדשים - הרשמה לניוזלטר של תחנת ירח

Subscribe now

כל פעם אני מופתע כמה אני נהנה להקליט. יש משהו באינטימיות בזמן ההקלטה, בחדר הקטן, במיקרופון, באין המצלמה. החשיפה היא מאחורי משהו והיא לא ישירה ולכן היא שומרת על התדר שלה, לא מוסטת ולא מרצה את הקהל.

הפרק הזה היה מיוחד בעיני כי משהו התגבש בתוכי בטרם ההקלטה. זרם תודעה נע בנהר המילים והתמונה התבהרה לי במורד הזרם.

המרצה הוא דמות מורכבת ומתעתעת והריצוי אינו פעולה רגשית אלא תוצר חשיבתי. הוא פועל על פי החשיבה של מה שישתלם לי ולא מאיך שאני מרגיש באמת. והמנגנון הזה - נבנה כדי לשרוד, למצוא חן, להימנע מעימות.

ומה קורה עם הרגש בזמן הזה?

הוא מושלך אל המרתף, מסתתר ונמנע. הוא אומר דברים שלעיתים לא נח לשמוע, הוא לא שומר על קונצנזיוס, הוא מתריס - אבל הוא אומר אמת וזה מקשה לעיתים על ״מה שישתלם לי״.

דמות המרצה אולי לא קיימת בכל אחד אבל אני מזהה אותה בתוכי. פעם הוא ממש היה חי ודומיננטי אבל עם הזמן הוצאתי את הרגש מהמרתף והעליתי אותו לגור עם השכל בקומת האורחים. אטמתי את המרתף בקרשים ומסמרים ואמרתי לעצמי - עכשיו שיסתדרו.

אתם מוזמנים להאזין לפרק בכל אפליקציות הפודקאסטים, להגיב ולשתף

Leave a comment

Subscribe now

עם הזמן הבנתי שהריצוי הוא לא מה שנדמה לנו. הוא לא נובע מהרגש - הוא פעולה שכלית. מנגנון שנבנה כדי לשרוד, למצוא חן, להימנע מעימות.

והרגש: אותו ייצור שזורקים למרתף - הוא היחיד שיודע את האמת והוא לעולם לא מנסה למצוא חן בעיני אחרים.

הפרק הזה עוסק בדמותו של האדם המרצה ןאתם מוזמנים בשמחה להאזין, להגיב, ולשתף

קישורים לתחנת ירח:

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אתר האינטרנט של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠בלוג וניוזלטר של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ערוץ היוטיוב של תחנת ירח⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠פייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠

⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠אינסטגרם⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

מוסיקה מקורית - ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠עידו בן-אלי⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

⁠⁠⁠קישור לאלבום המוסיקה החדש של עידו (Got Me) בספוטיפיי⁠⁠⁠

ההתארגנות לקראת המפגש עם הסיום השלם כולל בתוכו את הדחף הנכון ליצירה אבל בתוך הזרם התת קרקעי משולבים כוחות שקוראים לו- התארגן קודם. וכך הצייר (או אני) מוצאים שיש צורך בעוד מכחולים וחומרים, שאומרים: סיימתי אתמול את הצבע הכחול שאני אוהב וכך - איך בדיוק אצייר? צריך לכוון את התאורה בסטודיו, לפרמט את המחשב. יש הרבה תגיות שיש לשים, קבצים שיש להזיז, תיקיות שיש ליצור. ריבוי פעולות שנועדו לארגן את התנאים על מנת שהיצירה תגיע - ואם התנאים לא יתקיימו, היא לא תבוא. אתה מחכה למומנטום, לדחף, ובמקום ליצור, לזרום ולנוע עם המכחול אתה מתארגן ונסוג לתבניות של סדר.

בנקודת הנסיגה אני מנסה לסדר את הפיזור שלי בתוך תבניות. הכל נמדד על פי גודל, צורה או צבע. ההתארגנות מולידה את הכמיהה לשלמות אבל הדרך אליה דורשת שאוריד את נעלי הבית, שאאסוף את השיער ואתלבש, שאסע לחנות היצירה על מנת לרכוש את הציוד החסר ושם, אחרי התשלום - ארגיש שלמות -הרי יש לי את כל מה שאני צריך.

בדרך הביתה הייתי רעב, אז אכלתי. אחר כך הייתי עייף אז נחתי. אחרי המנוחה הרגשתי מפוזר כי התלבטתי מאד בחנות וניסיתי להשוות מחירים, לקנות רק את מה שכדאי. ניסיתי לצמצם את התשוקה שלי שרצתה להביא את כל החנות הביתה -ככה כמו שהיא. שיהיה לי הכל.

כעת אני יושב מעורפל על הספה. האמת היא שלא בא לי ליצור. גם לא בא לי להתארגן. משהו במומנטום ירד וכבר אין לי התלהבות או דחף ליצירה. ברגעים כאלו של פיזור דעת אני מפנה את הזמן להתארגן כי אי אפשר ליצור כלום. אבל כעת- לא בא לי לעשות סדר.

גם התארגנות במהותה יכולה להיות תהליך יצירתי וגם יצירה יכולה לבטא התארגנות. אלו שני כוחות משלימים שלעיתים מתנגשים בעוצמה כי המשאבים הפנימיים לא יכולים להתרחב ולהצתמצם בו זמנית. אז מה עדיף ? להצתמצם או להתרחב ?

לפעמים אני חושב שעדיף לסגת אבל היצירה לא מגיבה לזה ודורשת את שלה כי היא סרוגה בתוך מהלכי החיים ובכל רגע, היא נעה על פי קיצבה ולא נענית לגחמותיי. עצם האמירה - ״אני רוצה להיות ביצירה״ מבטאת את הרצון לנצל את הדחף הקיים על מנת לבטא, להביע ולהתמסר אל ״תכלית יודעת״ - עוגן שיבטא את הרעיון הראשוני. זה כמו מעגל חשמלי שצריך לסגור. מפל זרם.

יצירה אמיתית נעה מעצמה ממקום עמוק וללא השפעה חיצונית. ממקום ריק. דווקא כשאתה תשוש על הספה ואין לך כח לחשוב. שם, בתשישות אתה נכנע ונמצא בעמדה שקשה למצוא מילים בתוכה שיתרגמו תחושות וקליטות פנימיות עמוקות. משם, מהעומק הזה יכולה לפרוץ אנרגיה שתחפש מסלולי זרימה אפשריים- כמו מים שנעים בתוך ואדי יבש ומחפשים את דרכם - תכלית של בריאה. הואדי קורא למים והמים מחפשים ואדי.

ואם זו ה-יצירה אז איך אתחבר אליה בדיוק ?

האינטואציה מסבירה שיש ליצור שקט. אח״כ עולה הרעיון השכלתני שקורא להתארגן אך סדר אמיתי הוא הרמוני ואוטומטי ובוודאי לא כרוך בהתערבות כפויה אלא בסדר טבעי וכך מסתבר, שגם הארגון וגם היצירה נובעים ממקום טבעי. אז למה הם מתנגשים ?

קודם, על הספה - נכנעתי. במצב הזה אין דחף. כשהדחף נסוג -אין לי כח להוציא אל הפועל שום דבר אבל לפתע גיליתי שגם אין לי כח להתארגן ולעשות סדר כי הפכתי גם את הסדר לדחף - הדחף להתארגן. ולאדם יש רק מנוע אחד. כשאתה רוצה ליצור מומנטום צריך לנצל את התנועה למטרה עיקרית ולא להתפזר. המיקוד על הסדר בשעת ההתארגנות הוא מיותר כי אתה אמור להמתין בקרקעית של עצמך, בסבלנות. יושב בתוך ואדי יבש ומתרכז באמון שהמים יופיעו. שם תתחיל זרימה. הנה אתה שומע את פכפוך המים, מתחיל להרגיש לחות ורטיבות -את עלייתה של התשוקה אך כעת. ברגע ההופעה אתה רוצה להכניס את המים לצינורות ולכוון אותם, ופה נוצרת ההתנגשות כי איבדת את הזרימה הטבעית.

למה אתה לא נותן למים לזרום?

המלחמה האמיתית מול היצירה היא השעון. משום מה הוא נע מהר יותר כשאתה ממתין וזה מגביר את הדחק שלא תספיק. אתה מנסה לעודד ולדחוף בכח את ״הפרוייקט״ שלקחת על עצמך. זה יכול להיות ציור, כתיבה או להקליט פודקאסט. יש המתנה לרגע מתאים אך הוא לא תמיד מתואם עם רצונו העצמאי של השעון.

יש עוד עניין - אני קורא לזה ״נסיגה יזומה״. זה מצב לא הגיוני שבו דווקא כשהיצירה מופיעה אני זז הצידה לפעולה אחרת ומשהה את העלייה של האנרגיה על מנת לבסס ולבדוק שזה אמיתי. התפרצות של גייזר ענק ולא איזה בועה שתתפוצץ בעוד רגע. אני מוצא שהיצירות הכי טובות הם אלו שאני כאילו מסרב להן. אני משחק עם היצירה את ה ״קשה להשגה״ . אז מה עם הגעת אני עסוק כרגע ! אני מתארגן ותכף אתפנה אליך ויחד נתאם את הזרימה שלך בצורה מתואמת לשעון הפנימי שלי.

הבטתי בשעון. משהו בתנועה של המחוגים עצבן אותי. הוא דחק בי. עניתי לו: אספיק מה שאספיק ונתתי למים לזרום.

תודה שקראתם את גיליון 24, אפשר להגיב ולשתף את הדרך שבה אתם מתייחסים ליצירה שלכם.

Leave a comment

למנויים חדשים - הרשמה לניוזלטר של תחנת ירח

Subscribe now

דווקא דרכי חשש וחוסר ביטחון הן המועדפות ביותר על מאלתר הנתיב שמנתב את החיים לדרך לא סלולה, ומשתמש בחוסר הביטחון ובחרדה כמצפן, כי הפרדוקס הוא שדווקא חסרי הביטחון הם הנווטים הטובים ביותר.

מוזמנים להאזין לפרק המלא ב״תחנת ירח״ - זמין עכשיו בכל אפליקציות הפודקאסטים

תודה שקראתם

רן בן-אלי

Leave a comment