?מה אפשר למצוא במרחק של 10 ק״מ מהבית

גיליון 23 - על קפה, איראנים וחירות שלא ידעתי שיש לי

שבת בבוקר. קפה. חדשות. כמעט כל פידבק מהעולם מקיש על פחד.... יש הרבה דברים שנמצאים מחוץ להישג ידינו והם לא בשליטתנו. זו הנקודה שבה אנחנו מוכנים להעביר את הבעלות שלנו למישהו אחר. מיצרי הורמוז יכולים להיות פתוחים מחר או סגורים והמלחמה תשוב או לא, אני עדיין חושב על כך שהטיול לארה״ב בוטל בעקבות המלחמה - בנסיבות שלא בשליטתי, ולמרות שהיתה לי הרגשה שהטיול לא יצא אל הפועל, אך זה לא מנע ממני להמשיך לתכנן אותו כי בנית העתיד חזקה לעיתים מהכרה במציאות קיימת.

בחודש האחרון החלפתי 3 סוגי קפה. אני בחיפוש אחר הקפה הערבי המושלם - אז נסעתי לפראדיס ונכנסתי בכל פעם למכולת אחרת, להתייעץ עם המוכר ולשאול אותו מה אתה שותה? אבו סלמה? אלנסר ? הראשון שרוף מידי והשני מצוין. בטח בפעם הבאה אנסה משהו אחר כי החיים מוחזקים על פי סוג הקפה שאתה שותה. זו נחמה בעולם כאוטי שבו החופשה הקודמת התבטלה ע״י נסיבות חיצוניות (שלא בשליטתי) והחופשה הבאה אולי תתבטל מאותן נסיבות, אבל אז עולה הקול : הרגשת את זה מראש, לא? למה לא פעלת? … לפחות הקפה בשליטתי למרות שסביר שכשהמלאי יתרוקן , אנסה משהו אחר כי הקפה (כאילו) בשליטתי.. עולם מרתק.

בפעם הבאה שאסע לפראדיס בוודאי אהרהר בנושא הקפה וגם אעצור לאכול חומוס אצל אבו קאסם. ואז אלך למכולת אחרת ואשאל את המוכר: איזה קפה אתה שותה ? ואקנה קופסא של 900 ג״ר שתספיק לחודש וחצי ואולי יותר, אבל לא אטרח לעצור ולהרהר במהירות שבה ויתרתי על הטיול בארה״ב כי בסה״כ: הייתי צריך להגיע איכשהוא לפריס. ״זה היה יכול להיות קל״ - נוסעים ברכב לאילת, מחנים, לוקחים מונית לגבול טאבה, חוצים, לוקחים מונית לשדה התעופה בטאבה, מאתרים טיסה לאירופה, משם לפריז, ומשם רק לעלות על הטיסה המוזמנת לסאן פרנסיסקו. קל..חחח.. זה לא עלה בדעתי אפילו כי הדבר כרוך בתשלום מנוי לכל השרשרת. נהיגה לאילת, מוניות, עוד טיסה- ניסיון לעקוף את המערכת, את האירנים, את הממשלה ואת אייר פראנס. כמה מאמץ צריך להשקיע כדי ללכת נגד משהו שהוא בכלל לא בשליטה שלי, רק על מנת להוכיח לכאורה שאני חופשי- שיש לי חירות. הלוא היתה לי הרגשה שהטיול לא ייצא לפועל אז מה עם ההרגשה הזו בתוכי ? להתעלם? להגיב? ללכת נגד?

מה עושים עכשיו שאלתי?

ראשית היתה מלחמה עצימה, שדה של אי וודאות לגבי יכולתי לעבוד בקליניקה בתל אביב, (בפרדס חנה זה יקום מקביל שלא קשור לכלום) וכאן התנאים היו שונים. אמנם צמצמתי פעילות בתל אביב באופן טבעי אבל לא ויתרתי. למה? כי זו החירות והחובה שלי. אם מטופלים רוצים לבוא אז עלי לעמוד בחובה שלי, אבל קשה לומר שזה היה נעים או נח: יש טיפול, מדברים, מאבחנים, שם מחטים, פתאום התראה, מתכנן איך מספיקים, ואז אזעקה. יורדים למקלט, מקבלים שחרור בטלפון וחוזרים ומנסים להתחבר מחדש. וכל האירוע מלווה בהרגשה אירעית ותחושה של מה הטעם? וגם כעס מופגן כלפי הסיטואציה ההזויה, המנוכרת, הלא הרמונית ובעיקר הלא עונה על מה שהייתי רוצה להרגיש.

לעומת זאת -הביטול של הטיול (3 שבועות של פארקים בדרום ארה״ב) לא יצר אפקט מצטבר של אכזבה כי לא היה בו את הפחד או חווית ההישרדות. אני חושב על התכנון- כמה סרטונים ראינו, ומפות, ודיונים בזמן שאתה מרגיש שזה לא יקרה. ומה עכשיו? אין חופשה, יש מקלט. אולי זה זמן טוב לתכנן תכניות שאולי לא יצאו אל הפועל כי זה תלוי באיראנים. ואולי.. יש תכניות שהאיראנים לא יכולים להשפיע עליהם?. אז לקחתי את הזמן שהתפנה על מנת לחשוב על כל מה שלא קשור לאיראנים: לנוח, להמתין, לשאול מה אני רוצה? , להתמודד עם ההשפעה של התקופה, להבין שוב פעם - מה נמצא בשליטתי. והתשובה היא - אני. לא זה ששורד, אלא זה שחי את מה שהוא יכול להשפיע עליו באופן ישיר. בלי האיראנים.

בואו, זה לא מלחמה ראשונה, אזעקה, ממ״ד. אבל הפעם הרגשתי אחרת, הפעם זה נגע בי. והאמת היא שתמיד זה נוגע בי. שדות הקרב של מדינת ישראל נפרשות על תחומים רבים. אני מכיר את זה מקרוב (בכל זאת נמצא פה לא מעט שנים). כשהתחלתי לטפל לפני 31 שנה משרד הבריאות רצה ״לעשות סדר״ במקצוע הרפואה הסינית. מה קרה? רצו להעביר חוק שרק רופאים מוסמכים יוכלו לעסוק בדיקור סיני וכך העתיד שלי היה מאויים עוד לפני שהתחלתי לעבוד. מיותר לציין שעד היום הנושא לא הוסדר אבל זה לא מפריע לבתי חולים ולקופות חולים להעסיק מטפלים, למרות שבאופן פורמלי זה לא מקצוע מוכר. מה שחשוב זו לא ההסדרה אלא העובדה שזה מקצוע ברפואה ״אלטרנטיבית״ משמע = אלתר-נתיב.

כדי לאלתר-נתיב צריך ללכת בדרך אחרת או להיות פתוח למה שלא חשבת עליו והוא לא הרגל, ולאמיתו של דבר: זה לא יכול לקרות בשדה שגרתי או ודאי אחרת - למה לאלתר את מה שעובד לך?

מה זה אומר? שעולם הטיפול הפרטי נמצא מחוץ להישג ידו של משרד הבריאות, שאתה ברשות עצמך אבל אם אתה רוצה להיות מרפא אלטרנטיבי- אתה צריך לאלתר, לזרום, לשנות כיוונים ופעולות - להגיב למה שקורה, כי בני אדם מגיעים עם צרכים, בקשות ודיסהרמוניות שאתה צריך לתת להן מענה. וזה - נוגע בך.

יכולתי לאלתר נתיב גם בחופשה בארה״ב ולעשות מסע דרך מצריים. אבל לא עשיתי זאת כי וויתרתי מראש ועדיין שאלתי את עצמי- מה ההבדל? ההבדל הוא המהות. באתי לעולם לעמוד בחובות שלי- לטפל, ליצור, להיות נוכח. לא רק לנוח. הטיול לא היה במהות שלי, גם אם פארק יוסמיטי היה מרחיב את הלב. המציאות ביקשה ממני לא לברוח ממנה אלא להישאר בתוכה ולמצוא בתוכה את מה שמבקש להיות. וזה הקסם של אלתר-נתיב. גם פה בארץ יש הרים, גבעות, פרחים. כי עץ זה עץ. ההבדל הוא תחושת ה״מגיע לי״, למרות שאפשר למצוא זאת גם במרחק של 10 ק״מ מהבית.

בראשית ימי הקורונה השמיים נסגרו. אילתרנו נתיב וחרשנו את הארץ מצפון לדרום. נחלים, מסלולים וטבע. ומה גילינו ? שיש לנו ארץ מדהימה וזה לא סותר את רצוננו לטייל בחו״ל. פשוט המציאות מכתיבה תנאים- היא מחייבת לעיתים לאלתר-נתיב ולכן צריך להתגמש, לזרום עם מה שיש ולהפיק את המיטב.

בשבוע שעבר עשינו מסלול טיול שנמצא 10 ק״מ מהבית ואף פעם לא היינו בו. אנחנו, שהיינו בכל חור בארץ לא היינו במסלול הזה לעולם, ואנחנו גרים באזור 26 שנה. היה מקסים, נוף נהדר, משתנה, קצת מאתגר - ולאורך המסלול שאלנו איך זה יכול להיות שלא היינו פה עד היום?

יכול להיות שבהסתכלות רחבה המציאות מצמצמת אותנו? השמיים נסגרים, אי הוודאות נוגעת בכל תחום. קשה לתכנן כשהעתיד הוא משוואה לא פתורה. אבל השאלה האמיתית היא לא מה תכננת אלא מאיזה מקום אתה מבקש לפעול. אם זה מתוך ״מגיע לי לנוח״ - סבבה. אבל לחיים הללו יש מטרה סמויה שקשורה להתפתחות שלך, לאיך שתפעל ותגיב ולא רק לביצור לתנאים סביבך. ומטרה כזו דורשת לאלתר-נתיב -לחכות, לחפש, למצוא, לגלות - דרך חיכוך עם המציאות ולא במרחק ממנה. אם המציאות מצמצמת אז בואו נטייל קרוב יותר לבית, נגלה שבילים שלא הכרנו.

היתה לי מטופלת שטיילה בכל העולם - מבוגרת, עם בעיות בריאות מורכבות, אבל עם ניצוץ חיים של חוויות. היא אמרה לי: כל עוד אתה צעיר תיסע למקומות רחוקים. את מה שקרוב כמו אירופה, תשאיר לזמן שתזדקן ויהיה לך פחות כוח.

אז מה המסקנה? האיראנים גורמים לנו להזדקן. זה מה שעושות מלחמות ואזעקות ומתח - מצמצמות את המרחב ומקרבות את הגבול. והשאלה שתמיד נשארת היא: האם זה שולל את החירות שלי?

תודה שקראתם את גיליון 23, אתם מוזמנים בשמחה להגיב

רן בן-אלי