פודקאסט - פרק 120 - הקורבן

האם אתם מעדיפים להיות צודקים או להיות חופשיים?

יש רגע אחד, כמעט בלתי מורגש, שבו אנחנו עומדים בפני בחירה גורלית. זה קורה כשמישהו אומר לנו משהו שמכווץ לנו את הבטן. משמיע ביקורת לא הוגנת, זלזול או חוסר הערכה. באותו רגע, בתוך השקט המתוח, עולה בנו תחושה משכרת של צדקנות. זהו ״הרעל המתוק״ ביותר שקיים; אנחנו מרגישים ״קדושים״, כי אנחנו הצודקים והם הטועים.

אבל בזמן שהתחושה הזו זורמת לנו בדם, קורה משהו מסוכן: אנחנו מוותרים על הבעלות על חיינו.

בפרק 120 של ״תחנת ירח״, אני מבקש לפרק את אחד המנגנונים המתוחכמים וההרסניים ביותר בנפש: דמות הקורבן. האמת היא שהקורבנות אינה גורל שנכפה עלינו, אלא אסטרטגיה. זוהי הדרך המתוחכמת ביותר של האדם לשלוט בסביבה שלו דרך החולשה שלו, להוריד את נטל האחריות ולנוח במקום היחיד שבו הוא תמיד חף מפשע. זהו כוח של חלשים, והמחיר שלו הוא תמיד החירות שלנו.

החוזה בדם ומשולש הדרמה

הקורבנות אינה הצגת יחיד; היא זקוקה לקהל ולשחקנים משלימים. הקורבן זקוק ל״רודף״ אכזר כדי להרגיש קדוש, ול״מושיע״ שיציל אותו כדי להרגיש קיים. ברמה הנשמתית, מדובר ב״חוזה בדם״ שכרוך בחילופי תפקידים קארמתיים שנועדו לייצר איזון. מי שצורח היום ״אני קורבן״, החזיק פעמים רבות את השוט בגלגול קודם של המחזה.

המלכודת הזו מופיעה גם ברמה הלאומית שלנו. דורות שלמים פעלנו מתוך תודעת ״אין ברירה״ וקורבנות היסטורית. המעבר הנוכחי ממי ש״עושים לו״ למי ש״עושה״ הוא כואב, אך הוא הדרך ליציאה מהסטגנציה ולבניית עמוד שדרה של ריבונות למרות המחיר הכואב.

הסירה הריקה

הדרך לחירות עוברת דרך היכולת להפוך ל״סירה ריקה״. לא כניעה של חולשה, אלא כניעה של חוכמה ופירוק הקונפליקט בינינו לבין העולם. כשהקונפליקט מתמוסס, אין יותר מי שיכריז על עצמו כקורבן. וכך, האחריות על החיים שלנו יכולה להרגיש לפעמים כמו משקולת אבל היא גם המפתח לחופש. החופש האמיתי הוא היכולת לעמוד חשוף מול המציאות בלי שום שכפץ. אז אל תחכו שמישהו ידליק לכם את האור. תהיו אתם האחראים על המתג.

אפשר להאזין לפרק בכל אפליקציות הפודקאסטים

לינק להאזנה לפרק בספוטיפיי:

בתחילת שבוע הבא יפורסם גיליון 22 בבלוג ( וישלח אליכם במייל) : ״בין המחט לחיתול״: למה הסטריליות היא מוות במסווה של נוחות? בגיליון הזה אני חוקר את המכניקה של הנשמה דרך הרהורים על זקנה, מלחמה ופטיפונים ישנים. מסע אל ״צד ב״ של החיים, המקום שבו המוזיקה הופכת עמוקה יותר ודורשת מאיתנו פעולה אחת פשוטה וחתרנית: לתחזק את הקיים.