פודקאסט - פרק 123 - המרצה

הוצאתי את הרגש המרתף - עכשיו שיסתדרו

יש שאלה שלא עזבה אותי הרבה שנים: אני משתדל, שואל, מתחשב, מקשיב ומתגמש - אז למה אני מרגיש רע עם זה? עשיתי הכל נכון והעננים רק התרבו ולא הבנתי איך זה יכול להיות.

כל פעם אני מופתע כמה אני נהנה להקליט. יש משהו באינטימיות בזמן ההקלטה, בחדר הקטן, במיקרופון, באין המצלמה. החשיפה היא מאחורי משהו והיא לא ישירה ולכן היא שומרת על התדר שלה, לא מוסטת ולא מרצה את הקהל.

הפרק הזה היה מיוחד בעיני כי משהו התגבש בתוכי בטרם ההקלטה. זרם תודעה נע בנהר המילים והתמונה התבהרה לי במורד הזרם.

המרצה הוא דמות מורכבת ומתעתעת והריצוי אינו פעולה רגשית אלא תוצר חשיבתי. הוא פועל על פי החשיבה של מה שישתלם לי ולא מאיך שאני מרגיש באמת. והמנגנון הזה - נבנה כדי לשרוד, למצוא חן, להימנע מעימות.

ומה קורה עם הרגש בזמן הזה?

הוא מושלך אל המרתף, מסתתר ונמנע. הוא אומר דברים שלעיתים לא נח לשמוע, הוא לא שומר על קונצנזיוס, הוא מתריס - אבל הוא אומר אמת וזה מקשה לעיתים על ״מה שישתלם לי״.

דמות המרצה אולי לא קיימת בכל אחד אבל אני מזהה אותה בתוכי. פעם הוא ממש היה חי ודומיננטי אבל עם הזמן הוצאתי את הרגש מהמרתף והעליתי אותו לגור עם השכל בקומת האורחים. אטמתי את המרתף בקרשים ומסמרים ואמרתי לעצמי - עכשיו שיסתדרו.

אתם מוזמנים להאזין לפרק בכל אפליקציות הפודקאסטים, להגיב ולשתף