פודקאסט - פרק 124 - הדחיין

הדחיין - למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים

יש שאלה שמלווה אותי הרבה שנים: למה כל כך קל לדמיין וקשה לעשות?

זה הוביל אותי להקליט פרק בפודקאסט על דמות ״הדחיין״. ולא, לא מדובר בעצלנות. עצלנות היא פשוטה -אין לי כוח, לא בא לי, אין רצון, אין אנרגיה. הדחיינות היא משהו אחר לגמרי. היא מגיעה עם תוכניות, עם חלומות, עם כוונות טובות. כי היא יודעת בדיוק מה היא רוצה, רק לא עכשיו. נעשה יותר מאוחר או מחר וכך החלומות לא נפגשים עם הרצון.

הכרתי פעם אישה שאהבה את אמסטרדם. הפסיקה לנסוע אליה כי ”״הנסיעה תהרוס לי את החלום״ וכך ישבה על הספה שלה וטסה לכל מקום בדימיון עד שמתה. האם היא הייתה דחיינית? לא בטוח. אבל משהו בסיפור הזה מדבר על מנגנון שכולנו מכירים - ההעדפה של הדימיון על פני החיכוך עם המציאות.

כי החיכוך הוא בדיוק הנקודה. הדחיין לא מפחד מהכישלון - הוא מפחד מהחוויה עצמה. מהרגע שבו הדבר שדימיין פוגש את המציאות ומפסיק להיות מושלם.

אפשר לצפות ממשחק כדורגל מהיציע ולדעת הכל - מי טועה, מי צריך למסור, מה הייתם עושים אחרת. ואפשר לרדת לדשא ולשחק. אלה שתי חוויות שונות לגמרי. הדחיין הוא מומחה מהיציע.

ועדיין - יש משהו בנושא הזה שאי אפשר לפטור בקלות. כי ההמתנה, כשהיא נכונה, היא לא בריחה. היא אומנות. דייג שעומד בשקט עם חוט ביד ומצוף בקצהו - הוא לא דחיין. הוא ממתין לרגע הנכון.

אתם מוזמנים בשמחה להאזין לפרק בכל אפליקציות הפודקאסטים, להגיב ולשתף