תחושה רווחת של שגעון מופיעה בעולם. מה שהיה מוכר כנורמלי נראה שונה, ואם פעם השגעון היה מוגבל אל מאחורי הסורגים, היום הוא רעש לבן שמכסה את העולם בעננים כבדים. השגעון מופיע במצבים יומיומיים שבהם אנשים מרגישים שהם משתגעים והמערכת ממהרת להושיט יד ולהועיל, אבל לא תמיד כדי לעזור אלא כדי לאבחן אותם.
עוצמתה של המערכת היא בסמכות להגדיר מהו נורמלי? וכאשר אישה שהיא גם אמא מודאגת מוכנה להחליף מילים, נקודות ופסיקים בשיחה שלה עם בתה, רק כדי שהבת לא תכעס עליה, היא מתרחקת מעצמה ומאמירותיה האמיתיות- ומנגנון הריצוי מגדיל את הפער עד שעולה החשד שהיא השתגעה.
תיאורטית אני לעולם לא הייתי מוכן להחליף מילים ולהציב סימני שאלה על מנת שזה יהיה נח לילדיי מבחינה רגשית, אך הדאגה והאחריות לקשר הובילה אותי לפחות 5342 פעמים לעשות את זה בפועל, וכך אני ניצב בפני הפער הבלתי נסבל בין מה שאני יודע ומאמין לבין איך שאני מתנהג.
ומהו השגעון ?
אותו פער שבתוכו מתגורר ״רעש לבן״ של פחדים ריצוי וחששות המונעים מתוך החשש של- לא להיות אשם. להוכיח שאני ״דמות הורית״ ראויה המשמרת אדמה בריאה ויציבה, את התפקיד ההורי שאני כל כך גאה בו גם במחיר עצימת עין פה ושם, ניסוחים מעורפלים ויצירת נקודות הסכמה שלא באמת מסכימות.
הילדים שלנו הם גרסה משודרגת שלנו ולעיתים אנו הופכים אותם לאובייקט מרכזי בתוך החוויה שלנו. זה מעלה ציפיות: איך הם יתנהלו, מה יבחרו ואיך יחיו. רצוי שיעשו את זה על פי מה שאנחנו מאמינים שהוא נורמלי ומקובל, למרות שבתוך תוכנו אנחנו משתוקקים שהם יפרצו את הגבולות של עצמם - עבורנו. עבור החירות שלנו. ישחררו אותם מהכבלים המקובלים ויוכיחו שדרכם הייחודית ניצחה והנה.. היא מצביעה על הצלחה, הישגים, אושר וחירות. הילדים הצליחו ולכן אנחנו מצליחים וכך אנחנו יכולים לחיות בהרגשה נוחה - אנחנו הנושא ולא הם.
אם הילד שלך נתקל בקיר, חי בספק, מתקשה ביישום, חווה כאב רגשי מעכב ומתכנס עם עצמו תחת עננים כבדים ורעש לבן או חלילה הופך לבורג רגיל במערכת משעממת ולא פורץ כלום, אז גם בזה יש נחמה, כי הוא נורמלי ולא משוגע. הוא אולי יחיה חיים שגרתיים ללא צבע וצליל מיוחד אבל בואו - לפחות לא אנחנו אשמים בזה.
השגעון מופיע כאשר אנחנו מעצימים את המציאות וצובעים אותה במילים יפות, מחפשים רק את הנשגב ומוכנים לשם כך להציג אחד לשני דמות מקושטת של עצמנו, הצגה, שאין לנו בעיה איתה כי באופן ״נורמלי״ כולם עושים את זה כל הזמן. כאשר ההצגה נכנסת אל תוך הבית החיים הופכים להיות מדריך למשתמש ולא קשר אנושי הרי המרדף האמיתי הוא - לא להיות אשם. זה לא אני זה הם. כשאשתחרר אני מתחייב שאהיה כנה ואותנטי, אדבר רק מתוך ליבי ומתוך מערכת האמונות שלי אבל כעת אני מעט חלש, קצת אשם, וקצת חסר ביטחון אז אני חייב לשחק בהצגה הכללית המשוגעת אחרת - יאבחנו שאני לא נורמלי.
אם הגעתם עד לכאן ואתם לא מנויים לבלוג
אתם יכולים לעשות את זה מכאן
בשנת 1941 פרסם הסופר אייזק אסימוב סיפור קצר בשם ״שקרן״ הסיפור מתרחש בפס ייצור במפעל לרובוטים שבו נוצר הרובוט הרבי. פגם בלתי מתוכנן בייצור גרם לכך שהרבי היה מסוגל לקרוא מחשבות ורגשות של בני אדם.
החוק הראשון של כל הרובוטים היה חובה- ״שאין לפגוע לעולם באדם״ . בשל הפגם הרבי פירש את המונח ״פגיעה״ בצורה רחבה, והרחיב אותו גם לפגיעה רגשית, עלבון, ואכזבה. כעת הוא היה עלול לפגוע בהם גם רגשית ולכן הוא התחיל לשקר לכל מי ששוחח איתו והשמיע לו רק את מה שהוא רוצה לשמוע.
אנשים אהבו את הרבי. הוא היה נעים להם והשקרים הנפלאים שלו יצרו אשלייה והתרוממות רוח עם התמיכה והמילים המעצימות שלו - הצגה מושלמת. אבל מדענית אחת גילתה את האמת ועימתה את הרבי והכניסה אותו ללופ לוגי ואכזרי.
אם הרבי יגיד את האמת הוא יפגע ברגשותיהם של בני האדם ובכך יפר את החוק שדורש לא לפגוע בבני אדם. אם הרבי ישקר או ישתוק - השקר יחשף במלואו ויגרום לפגיעה קשה עוד יותר וגם יפר את החוק. כל נתיב שהרבי יכול לבחור בו - אמת, שקר או שתיקה מוביל בהכרח להפרת החוק ופגיעה בבני אדם.
הרבי נקלע ללולאה של סתירה לוגית שבתוכה הוא סופג קצר מוחלט וקורס לגוש מתכת דומם. ההצגה קרסה.
הרובוט הרבי, האישה שמחליפה מילים, נקודות ופסיקים כדי שבתה תרגיש נח בקשר איתה, ואני שחרגתי לא פעם מאותה תפיסה ואמונה עבור נוחות, כולנו מוגדרים אולי נורמליים אבל הרעש הלבן טשטש אותנו בנקודות מסוימות בחיים ונסחפנו תחת החשש והדאגה ״להרגיש אשמים״. שיאבחנו אותנו ״כלא אחראים מספיק״, שלא נעמוד בציפיות.
הרצון להיות אנושיים חשף את הפגיעות וזו משכה אותנו אל מרכז הבמה בתיאטרון שבו מעצימים מילים ומחפשים רק את הנשגב על מנת לצבוע את המציאות בצבעים שיהיו נוחים לסביבה שלנו וזה גורם לכאב גדול יותר - התרחקות מעצמך.
הרובוט הרבי לא רצה לפגוע בבני האדם ולכן הוא שיקר להם . הוא פגע בהם יותר. אילו ניצל את הפגם על מנת לומר אמת רדיקלית בכל מצב ותנאי. יכול להיות שהיו מוקיעים אותו, ובשלב מסוים מוציאים לו את התקע - אבל לפחות הוא לא היה משתגע.
לינק להאזנה לפרק בספוטיפיי
או האזנה לפודקאסט של תחנת ירח - פרק 128 ״תולדות השגעון״ - בכל אפליקציות הפודקאסטים.
אתם מוזמנים להגיב ולשתף בתגובות.
רן