ארבעה ארגזים על המדרכה: מה למדתי מהטעות של שנת 2000
גיליון 22 חוקר את המכניקה של הנשמה דרך הרהורים על זקנה, מלחמה ופטיפונים ישנים. מסע אל ״צד ב״ של החיים, המקום שבו המוזיקה הופכת עמוקה יותר ודורשת מאיתנו פעולה אחת פשוטה וחתרנית: לתחזק את הקיים.
1. אש: הסטטיסטיקה של הגוף והנפש
לאחרונה ובעקבות המלחמה התפנה לי הזמן להרהר בעבר. אולי זו תוצאה של המתח הכללי ואולי משהו אחר אבל זה מה שקרה. מסתבר שמעת לעת כדאי לעצור ולחקור את העבר על מנת להבין ולהתמזג עם העובדה שהחיים שלנו הם למעשה תהליך. מצאתי עצמי מתגעגע לנשמות קרובות שלא נמצאות איתנו, מהרהר בכל מיני מצבים וצמתים של החלטות שפגשו את חיי כילד וכמבוגר, והבנתי שהערכת העתיד לוקה בחסר.
בעבר הסתכלנו על העתיד כמערכת של אפשרויות שיכולות או לא יכולות להתממש והזמן קיבל משמעות עמוקה אבל ככל שבגרנו נוכחנו (שוב) שהערכת העתיד שלנו לוקה בחסר וכך התפתח לו הפחד מפני העתיד והוא שינה ומשנה את היחס שלנו להווה. מצד שני אם נבחן את העבר דרך עיני העבר נמצא את עצמנו כלואים בחוסר אונים או בכלים המוגבלים שהיו לנו באותה תקופת זמן. לכן, הפתרון הוא לקחת את אירועי העבר ולבחון אותם בעיני העתיד מתוך הנחה שעתיד זה פועל על תקווה ומשקף את התהליך העמוק שעשינו לאורך החיים, והבעיה היא שמישור העתיד הזדהם כי העתיד מתובל בפחד וחשש מפני הבאות. ובאין תקווה חוסר האונים בהווה גובר ואז יש התרפקות על העבר.
לגבי העבר: יצא לי לקרוא על שני נושאים שעוררו בי תהייה שהפתיעה אותי ועוררה בי מחשבות.
יפן- ידיעה עיתונאית שסיפרה שמכירות החיתולים למבוגרים עלו על מכירות החיתולים לתינוקות.
העולם- מכירות התקליטים בעולם ממשיכות לגדול בשנים האחרונות והם עברו את מכירות הדיסקים.
הנטייה הראשונה של המחשבה היא לחפש את הפרשנות ההגיונית לתופעות הללו ולבדוק האם העובדה היא אכן עובדה!. בנושא יפן: הזדקנות האוכלוסיה יכולה להיות תשובה הולמת לנתון אבל בנושא התקליטים לא מצאתי הסבר הגיוני ללמה בכלל אנשים קונים תקליטים כאשר עיקר צריכת המוסיקה נעשית באמצעות סטרימינג.
כאשר ההיגיון לא מוצא את הסיבה המחשבה נכנסת ללופ ומעלה השערות בניסיון להגיע למסקנה: אולי אנשים מאזינים לתקליטים על מנת לחוות נוסטלגיה? מתרפקים על העבר? אולי זה הפך להיות סמל סטאטוס? אולי זה משרת משהו בדימוי החברתי שהאדם מבקש להראות לעולם? ואולי ההאזנה למוסיקה מתקליט מעידה על חוסר פשרה בנושא האיכות? ואולי זו סיבה אחרת לגמרי.
ההיגיון שלי המשיך לחקור: אם אוכלוסיית יפן מזדקנת במהירות רבה כל כך אולי כדאי להשקיע בחברות שעוסקות בבניה ותפעול של בתי אבות או אולי זה הזמן לקנות מניות של חברות חיתולים יפניות שהרי יש פה הזדמנות לעתיד. או אם רבים כל כך מצטרפים וקונים עוד ועוד תקליטים הביקוש יעלה ואולי שווה להתחיל לאסוף תקליטים על מנת למכור אותם מתי שהוא בעתיד.. רווח בטוח (לכאורה).בשני המקרים. כך פועל ההיגיון כשהוא מנסה לגשר על ״החורים במציאות העכשווית״ בשל אי הוודאות.
2. אדמה: ארבעה ארגזים על המדרכה (הטעות של שנת 2000)
בשנת 2000 עזבנו את העיר על מנת לגור במושב, זו היתה הזדמנות לנקות את ״התדמית העירונית״ ולהתחבר ״להווית המושב״. גרנו בבית על קרקע גדולה ומניבה וגידלנו עיזים ותרנגולות וגינת ירק לתפארת ששאפה לספק את צרכי הבית. היה לנו רעיון לבנות משק אוטרקי שדרכו לא נאלץ להיות ״תלויים בעולם שבחוץ״ אבל גילינו עד מהרה שהרעיון הזה צורך את רוב משאבי האנרגיה והזמן שלנו וגם לזה יש מחיר ששילמנו.
כחלק מהשינוי המשמעותי בין חיי העיר לכפר, ובהיותי עירוני במקור היה לי אוסף תקליטים די גדול שאספתי מיום שהפכתי לנער והיו שם הרבה אוצרות, אבל באותה תקופה האזנתי למוסיקה בעיקר מדיסקים אז פשוט הנחתי ברחוב 4 ארגזים מלאים בתקליטים..(שמישהו לקח תוך כמה שעות). עשיתי את זה כי ביקשתי לנקות את הישן ולהסתנכרן אל החדש, לא לצבור דבר שאינני זקוק לו באמת, להסתפק, וגם כי לא היה לי כמעט שום תקליט שאי אפשר היה לקנות בדיסק באותה תקופה. עברו להם השנים בהם מסרתי גם את אוסף הדיסקים הגדול שהיה לי כי אני שומע מוסיקה רק בסטרימינג.
האם ״זריקת התקליטים״ היתה טעות? כן, היו לי רגעים שחשבתי כך אבל גם היה לי רצון מהותי ״להתנקות מדברים שאינני זקוק להם״.
בעולם החומר הנוכחי האוסף הזה שווה ערך ל 5 ספרות בקלות והוא נוסטלגי והיו בו הרבה תקליטים נדירים, אבל מה שחשוב להבין הוא : שהנושא הוא לא האם זו היתה טעות או לא? אלא עצם הנטיה לרוץ אל העתיד ולהתעלם מכשלונות או מחדלי העבר. כל מהות העתיד נבנית על הצלחות וכשלונות העבר ולמידה מהם, וזה מעודד אותנו לבדוק שוב את המניע שלנו.
בנוסף, אינני יודע מה יהיה אם יפן? זה לא התחום שלי. ההיגיון אומר שדמוגרפית יש פה בעיה אמיתית בעתיד אבל אף אחד לא יודע באמת מה יהיה בעתיד ויחד עם זאת מה שבטוח הוא שהעולם הוא מחזורי ולכן מה שהיה חזק נחלש ומה שהיה חלש מתחזק ולהיפך.
3. מתכת: הבית של 2026 וקריסת הזמן הליניארי
אכן היו לי הרבה תקליטים וחלקם היה נוסטלגיה, אך חלקם עיצבו את הזהות שלי דרך הזדהות עם אמנים שחלמתי כילד להיות דומה להם. הם השפיעו עלי. הייתי אומר שלרובם מאפיין ייחודי שהייתי מתאר אותו כ ״מרדנות נגד התפיסה המקובלת״ והם ביטאו את זה דרך המילים, המוסיקה המנסרת ותחושת אי הנוחות הצורמת שעם הזמן הפכה להיות מוסיקה מענגת. הצרימה ולעיתים חוסר ההרמוניה המכוונת הכריחו אותי להאזין למה שנמצא מעבר למילים, ועבורי, חלקם מייצג מוסיקה שהיא נצחית ולא עומדת במבחן הזמן וזו ההגדרה של יצירת מופת.
אז אם מוסיקה יכולה להיות נצחית ותקפה לעבר, הווה ועתיד אז איך אנחנו עדיין חיים בתפיסה מעוותת של זמן ומסתכלים עליו כעל קו ישר: עבר (מת), הווה (נעלם), עתיד (תקווה). אבל הזמן הוא לא קו, הוא גל. והגוף והנפש שלנו היא המעבדה שבה הגל הזה מתנפץ אל החוף. בהקשר הזה: השבוע ראיתי סרטון שצילם חזית של בית אמריקאי לאורך 50 שנה. הוא כלל 4 תמונות מאותה זווית.
1974 - תמונה ראשונה- חזית של בית אמריקאי מטופח עם דשא קצוץ וירוק, ואמריקאי גאה יושב על כיסא נח בגינה- הבית חדש ומרשים מאד. דגל ארה״ב מתנוסס מעל הבית.
1990 - תמונה שניה - (אותו בית, אותה זווית צילום) - הגג השחיר, הגינה לא מטופחת, ואיש מבוגר יושב על כיסא בגינה ואוכל תפוז.
2015 - תמונה שלישית- אותה זווית- הבית מוזנח. החלונות סדוקים, עשביה פרועה צומחת בחצר, איש ואישה מבוגרים מאד יושבים בחצר. נראה שאין להם כח לטפח את מרחב הבית. הדגל נעלם.
2026 - תמונה רביעית - הבית נטוש. החלונות שבורים. הנשמה של הבית לא נוכחת יותר ויש עזובה בכל מקום. אף אחד לא יושב בחצר, אין דגל, הגג קרס.
לטעמי התיאור של הבית הנטוש ב-2026 הוא מה שקורה כשמפסיקים לתחזק את החריצים. וזה בדיוק מה שהרגשתי כשעמדתי מול ארגזי התקליטים שלי בשנת 2000.
4. למה ספוטיפיי לא משאיר עקבות בנשמה
בשנת 1983 התחלתי לקנות תקליטים. אהבתי את האריזות, העטיפות, הויניל השחור, ריח החדש והחריצים המדויקים על המחט. הצליל היה מדהים. בגיל צעיר יחסית היה לי ציוד סאונד איכותי שנתן כבוד לצליל ולמוסיקה. היתה בזה חדשנות. בשנת 2000 כהשארתי את התקליטים על המדרכה האמנתי שרובם פצועים, שהם כבר עשו את דרכם בעולם. התקליט היה לי חומר פצוע אחרי שנים שבהם המחט שרטה את החריצים. רציתי עולם חדש, גם היום אני רוצה ״עולם חדש״, בלי חריצים וקפיצות של המחט על השריטות אלא סטרימינג חלק ודיגיטלי שלו אני מאזין באוזניות בד״כ. אם נמאס לי משיר אני פשוט מוחק אותו מהספרייה כי הכל ניתן לתיקון. ספוטיפיי מעורב בחיים שלי (לא מעט) ומניע את הטעם המוסיקלי שלי אך נוכחתי שהוא כמעט לא משאיר חריצים במציאות והרבה פעמים גם לא עקבות בנפשי. היום אני מבין שהתקליט היה עדות פיזית לתהליך שהיה, זה קשור לחוויה שקרתה, קשר רגשי לחנות התקליטים, לשעות של האזנה לפני רכישה, לציפייה להשקה חדשה של תקליט. הייתי שם במצב של המתנה ופחות במצב של סיפוק רגעי.
החריצים בתקליט הם החיים עצמם, כמו פצעי המלחמה, הכישלון המפואר של המשק האוטרקי במושב או הגעגוע לנשמות שעזבו ואינן. זו חוויה מיימית של עומק וזיכרון שמוטמעת לנצח כתדר בתוך המים, וזה נושא בתוכו גם כאב.
השאיפה לנוע מהר לעתיד מבלי להתאחד עם העבר משולה לרצון להפוך את עצמי לקובץ דיגיטלי והיא כוללת את השאיפה לגבור על כאב העבר. בעולם של היום, הכל מופנה לריצה מהירה אל העתיד שבו אנו עושים מיקור חוץ לזיכרונות שלנו והופכים לזהות דיגיטלית שיכולה להכיל את הכל, כי הכל ניתן לעריכה ולכן שום דבר לא יהיה אישי או שרוט.
כאן אני עוצר ושואל את עצמי: שמעתי מוסיקה חתרנית רוב חיי, למה? מהי הפעולה הכי חתרנית שאני יכול לעשות היום? התשובה היא לא לקנות את הגאדג׳ט הבא, אלא לתחזק את מה שקיים ולחיות בחווית הסתפקות שמקבלת את הקיים ומוקירה את היש. הסתפקות או הגדרה של צורך לא אומרת ״התכלבות״ או לקנות רק יד שניה אלא הגדרה ממוסגרת של הצרכים האמיתיים שלך. באופן אישי אומר, שאין לי בעיה עם בגדים יד שניה, ולמעשה אני מוצא שאין לי צורך בשום דבר חריג. הייתי מגדיר את עצמי בנושא הזה כהרבה מתחת לממוצע כי אינני מתלהב ״מקניות״. אני נוסע ברכבת ובאוטובוס ואין לי בעיה לוותר על רכב, ולגבי בגדים או קניות זה אפילו די קל לי, אבל כשזה מגיע לטכנולוגיה- למנויי דיגיטל או קנית מחשבים טלפונים או מצלמה או מיקרופון אני אקנה משהו ברמה גבוהה מאד ובד״כ מאד יקר. על זה אני לא מוכן להתפשר. ושאלתי את עצמי למה?
התשובה הראשונה היתה - שציוד כזה הוא לא מותרות, אלא צורך אמיתי.
התשובה השניה שלי היתה- אני עצמאי - זו הוצאה מוכרת.
התשובה השלישית שלי היתה- שיש לי היצמדות חומרית למוצרים טכנולוגים ודיגיטליים כי אני מאמין שהציוד הטוב (מאד) יוציא תוצאה מעולה. והאמת היא שזה מעקף לבעיה רגשית שמבקשת משהו פרקטי להישען עליו אבל על הדרך היא נותנת כח למשהו חיצוני על מנת להתגבר על ספק פנימי, וזה לופ שישאיר את הספק במקומו.
5. תחזוקה כמרד: בין בגדי יד-שנייה למיקרופונים באיכות מעולה.
פגשתי לא מזמן מוסיקאי שעסוק שנים ברכישת ציוד. עוד מגבר ועוד קונסולה ומחליף מיקרופון, וקונה מלא אפקטים וקומפרסורים וגיטרות.. וכל זאת על מנת ליצור את האולפן האידיאלי, ומרוב עיסוק בזה הוא לא עושה כמעט מוסיקה כי תמיד יש משהו חסר, ואם החוסר הזה רק יתמלא אז הכל יהיה מושלם.
בסופו של דבר, לכולם יש היצמדות לחומר והשאלה היא רק באיזה נושא, תוותר על משהו אחד - תיצמד למשהו אחר, זה חלק מהמשחק. מוטב לקבל את זה. המטרה בחיים היא לחוות, ליצור ולממש, הכלים הם רק התנאים ולא המטרה. בעולם של ״השתמש וזרוק״ שבו אנחנו מחליפים טלפון כי המסך נסדק או מחליפים דעות כי הן כבר לא בטרנד, התחזוקה מתמקדת במשימה, היא גם מתעקשת עליה. בסופו של דבר, כשאנחנו רואים מכונית אספנות בכביש אנחנו מסובבים את הראש, מסתכלים ומשתאים ומעריכים את התחזוקה או את ההתמדה של הנהג באחזקת המכונית בלי קשר להיותה, מתבלה וישנה.
6. מים: להפוך צד בתקליט רגע לפני הסוף
כשאני מביט בעולם מזדקן, אני מבין שהברירה היא לא בין ישן לחדש, אלא בין מוזנח למתוחזק. זהו הבדל תהומי שתקף לאוסף תקליטים, לבריאות שלנו, ובעיקר למערכות היחסים שלנו. הסטטיסטיקה של יפן היא לא רק ידיעה עיתונאית; היא המראה שבה כולנו נשתקף בעתיד.
בסופו של דבר, רובנו יגיע לשלב החיתול. זו עובדה ביולוגית, אדמה חשופה שאין טעם להתכחש אליה. אבל בתוך המפגש הזה עם הזיקנה והתפרקות המערכות, מסתתר רגע של חסד: הרגע שבו הצד הראשון של התקליט מסתיים. ב״צד א״ של החיים. אנחנו רצים, כובשים, צוברים ציוד יקר ומנסים להיות ברורים ודיגיטליים. ב״צד ב״, המוזיקה הופכת להיות איטית יותר, עמוקה יותר, ודורשת הרבה יותר תחזוקה וקבלת עצמנו על יכולותינו ומוגבלותינו.
להפוך צד בתקליט זו פעולה אקטיבית. זה לא קורה בסטרימינג בלחיצת כפתור; אתה חייב לקום מהכורסה, לגשת למכשיר, לגעת בחומר ולהחזיר את המחט לחריץ. זוהי התחזוקה כמרד: ההחלטה להמשיך את השיר למרות שהגוף כבר חורק. אני מבין עכשיו שהפחד שלי בשנת 2000 לא היה מהתקליטים, אלא מהידיעה שהם מחייבים אותי לנוכחות. היום, אני יודע שהשנים האחרונות לימדו אותי שהסטריליות היא מוות במסווה של נוחות ואני מעדיף להגיע לסוף הדרך כשאני שרוט, פצוע ומתוחזק היטב, מאשר כקובץ דיגיטלי שלא משאיר מקום לטעות.
הזיקנה היא לא ״הסוף״, היא פשוט המעבר לצד השני של הוויניל. ואם נדע לשמן את המערכות, לטפח את הקשרים ולהוקיר את החריצים- המוזיקה שתבקע מאיתנו תהיה כזו שאף אלגוריתם לא יוכל לשכפל. השאלה היא רק אם יהיה לנו את האומץ לקום ולהניח את המחט מחדש.
תודה שקראתם את גיליון 22 - אשמח לקרוא אתכם בתגובות.
רן בן-אלי
לינק לנרשמים חדשים לבלוג המעוניינים לקבל את הניוזלטר ישירות אל תיבת המייל שלהם.