יפן, טוריי אנג׳י ומנורת הזן הבלתי נכבית.

גיליון 17 - תורת הזן של טוריי אנג’י וכתביו, העוסק במשמעות חוויית הסאטורי - ההארה כהתמוססות האגו והדרך שמעבר להתעוררות במסורת רינזאי.

לפני כמה ימים חזרתי מטיול ביפן וזו היתה חוויה מיוחדת במיוחד עבור מישהו כמוני שיש לו ״נפש סינית״ מבחינת החשיבה והרצון לאלתור וספונטניות. הקווים ישרים ביפן ויש חוקים והנחיות ברורות שמטרתן ליצור משמעת, הקפדה על פרטים, בטיחות והתחשבות בסובב והקיים. אין ספק שהמראה החיצוני מעורר השראה בזמן שמעלים את העשייה וההקפדה על הפרטים והדיוק לרמת אומנות אבל אין ספק שיש לזה גם מחיר. האסתטיקה והמינימליזם הם כמעט קדושים וכך גם קוד ההתנהגות. כשאומרים כל כך הרבה פעמים סליחה זה לא תמיד מתוך הבנה פנימית של האירוע אלא גם בשל הפחד לפגוע, להעליב, או ״לא להיות בתלם״. קוד התנהגות הוא דבר מבורך אבל החשש שתיארתי מעלה את ההשערה שיש גם בימוי טוב למחזה הקבוצתי וארגוני שנקרא יפן- לאיפוק ולמשמעת יש נטיה להיות ״אוטומטיים״ ורק נותר להרהר מה זה עושה או לא עושה לנפש האדם לאחר זמן מסוים.

תרבות יפן נהדרת ומרשימה והיא הושפעה רבות מהתרבות הסינית. כמו בכל דבר הם יודעים איך לקחת בסיס טוב ולהפוך אותו ליצירה אחרת וזה בה לידי ביטוי גם בנושאים הרוחניים, דתיים ומסורתיים כמו זן ורינזאי. וכאן זו הזדמנות לספר קצת על טוריי אנג׳י שהשתייך למסורת זן רינזאי. גישתו הרוחנית עוצבה בהשראת מורו האקואין - שאחד הניוזלטרים האחרונים עסק בו.

בגלל שעסקתי רבות בקליגרפיה אוכל לומר שעבורי טוריי אנג׳י הוא אחד היוצרים והקליגרפים שהכי השפיעו עליי אבל אישיותו ובעיקר הוראתו ״הזנית״ היא הרבה מעבר להיותו יוצר וקליגרף יפני.

טוריי אנג׳י Tōrei Enji (東嶺圓慈)

כמה מילים עליו - טוריי נולד ב 1742 וכבר בגיל 9 הוא נכנס למנזר דאיטוקו -ג’י. בגיל 17 זכה טוריי לחוויית ההארה הראשונה שלו (קנשואו, ראיית טבע הבודהה). בגיל 23 הוא יצא למסע עולי רגל בין מנזרים ביפן כדי להעמיק בלימוד הזן. בסופו של דבר הגיע למנזר שואין- ג’י בכפר הָרָה למרגלות הר פוג׳י, שם הפך לתלמידו של האקואין איקאקו - אחד מגדולי מורי הזן של תקופתו ומחיה זרם הרִינְזַאי. בגיל 29 לאחר כ-6 שנות אימון אינטנסיבי תחת האקואין, הוענק לטוריי מעמד ה״inka״ (חותם העברה) - אישור סופי מהמורה על השגת התובנה הדרושה.

טוריי נמנה עם הבכירים שבתלמידי האקואין ובהמשך אף קיבל ממנו את גלימתו כסימן ליורשו הרוחני. עם פטירת האקואין טוריי, כתלמידו המוביל, ממשיך בהפצת תורת רבו ופורש בהמשך לריוטאקו -ג’י למשך כ 20 שנה, ומשקיע בהעמקת האימון שם ובהחייאת רוח הזן במנזר זה. הוא נודע כמי שגילה עניין גם בשינטו ובקונפוציאניזם לצד הבודהיזם, והדגיש את אחדותן הסופית של שלוש המסורות הללו - גישה אקלקטית שתרמה לקירוב הבודהיזם לזמנו ולתרבות היפנית הרחבה. הוא נפטר בשנת 1792.

תורתו וגישתו הרוחנית

גישתו הרוחנית של טוריי עוצבה כמובן בהשראת מורו האקואין, תוך פיתוח קו ייחודי משלו. עיקרי תורתו שילבו נאמנה את דגשיו של זרם הרינזאי הקלאסי : חוויית הסאטורי (התעוררות רוחנית פתאומית), עבודה עם קואנים (חידות זן פרדוקסליות), ומשמעת אימונית קפדנית יחד עם הבנה עמוקה של נפש המתאמן ואיזון בין אלמנטים של אמונה, ספק ומאמץ.

הוא הותיר רושם כביר על דורו ועל מסורת הזן לאחריו. שאלה רטורית מפורסמת במורשת הזן שואלת: ״האם טוריי נעשה למי שהיה בזכות האקואין, או שמא האקואין היה למי שהיה בזכות טוריי?״ ביטוי לחשיבות תרומתו של טוריי בהבטחת המשכיות דרכו של האקואין . יחד עם סוּיוֹ גֶנְרוֹ, היה טוריי לאחד מ״שני הרגליים האלוהיות״ של האקואין, כלומר אחד משני התלמידים המרכזיים שנשאו את מורשתו וכך כל שושלות הרינזאי הקיימות כיום מסתעפות בסופו של דבר מהאקואין, סויו גנרו וטוריי.

טוריי טען שעל התלמיד לטפח ״שורש אמונה גדול״ ביכולתו להגיע להארה . בניגוד לדימוי הרווח במערב של הזן כמסורת ״נטולת אמונה״, כתביו של טוריי מדגישים את מרכזיות האמונה - האמון בקיום טבע הבודהה בכל אדם והביטחון בכך שכל מי שיעבוד בשקידה יגיע לבסוף להתעוררות. אמונה בכך שיש בך את אותה מהות פנימית וחוכמה אינסופית שהיו לכל הבודהות, ואמונה שכל ההולכים בדרך זו ישיגו את היעד ללא יוצא מן הכלל.

לצד האמונה הזו , טיפח טוריי אצל תלמידיו את הספק ככוח מניע. במסורת הרינזאי נהוג לומר כי רק עם ספק עצום (大疑) אפשרית התעוררות עצומה (大悟) : כלומר, רק מי שמעמיד עצמו מול חידת הקיום בחוסר ודאות מוחלט ותהייה קיומית עמוקה, יוכל לזכות לפריצת הדרך של הסאטורי. טוריי ראה בספק ובחוסר הנחת כלפי אי הבנת טבע המציאות תנאי הכרחי להתקרבות אל ה״תובנה הגדולה״ . תרגול הקוֹאן ברינזאי נועד בדיוק ללבות ״ספק גדול״. התלמיד מתמודד עם שאלה או חידה פרדוקסלית עד שכל מושגיו הרגילים נשברים. הספק המכרסם דוחף אותו אל מעבר לגבולות החשיבה הרציונלית, עד לרגע של התמוטטות התבונה והולדת תובנת ה 無 (מו, ריק מוחלט).

המרכיב המשלים לאמונה ולספק הוא המאמץ הנחישות וההתמדה בתרגול. טוריי, כמו האקואין, דרש מתלמידיו משמעת עצמית גבוהה והמשך אימון גם לאחר חוויות של התעוררות ראשונית ואמר: אין זה מספיק לחוות הארה קצרה ולשקוע בשלווה, יש להמשיך וללטש את ההארה באמצעות אימון נוסף ויישומה בכל פעולות היומיום. מצב ההארה חייב להתממש בכל רגע בחיי היום יום של המתרגל, ולא רק בישיבת המדיטציה.

בנוסף לשלושת היסודות הללו, גישתו של טוריי שילבה פתיחות לשאר דרכי הדהרמה: הוא הדגיש כי הטבע האמיתי אחד הוא, ומעבר לשוני בנתיבים - זרמי הזן השונים ואף תורות כמו שינטו וקונפוציוניזם כולם נפגשים באמת אחת. הוא ניסה לגשר בין הזן לבין כתבי סוטרות והגות קלאסית תוך מאמץ ליישב את המתח הידוע בזן בין ״לא להסתמך על מילים וכתבים״ לבין השימוש בטקסטים כמורי דרך.

קליגרפיה וציור זן

טוריי אנג’י לא היה ״רק״ איש רוח והגות, אלא גם אמן זן מחונן. בהשראת האקואין שהיה אף הוא צייר ו קליגרף פורה טיפח טוריי את הביטוי האמנותי ככלי נוסף להעברת רוח הזן. הוא הותיר אחריו יצירות רבות של קליגרפיה וציורי דיו (זֶנְגָּה), המוערכות עד היום בשל המסר העמוק והחיוניות הטמונה בהן.

רבות מעבודותיו של טוריי מתאפיינות במשיכות מכחול עזות, דינמיות ופורצות. אלו מציינים כי בעוד שהזן של טוריי היה עדין ומעודן, סגנון הקו שלו היה אף נועז וסוער מזה של האקואין וזה הבליט את הניגוד בין עידון התובנה הזן בודהיסטית של טוריי לבין הנועזות של סגנונו האמנותי. משיכות המכחול של טוריי מהירות ובטוחות, לעיתים קרובות עבות ושחורות, משדרות תחושת ספונטניות שכמו תופסת רגע חולף של הארה. ואף על פי כן, אין בהן כאוטיות אקראית: כל קו מדויק, נושם שליטה ואיזון, פרי שנים של תרגול מדיטטיבי שהושקעו בכל תנופת כתיבה.

טוריי נהג לשלב בכתביו הקליגרפיים שורות שיריות או אימרות זן קצרות ביפנית/סינית לצד הציור, וכך היצירה משלבת בין דימוי לחוכמה מילולית.

בזן, אמנות אינה רק לקישוט היא חלק בלתי נפרד מהדרך הרוחנית. הציור והכתיבה הקליגרפית משמשים כמעין ״מדיטציה בפעולה״, המבטאת את מצב התודעה של האמן ברגע היצירה. אצל טוריי, היצירות נודעות בכך שהן מקרינות אותנטיות וחיות של הרגע. טוריי צייר וכתב במצב תודעה של זן : ריק ממחשבות, מרוכז לחלוטין, כך שכל תנועת מכחול היא אמנות שיש בה פשטות ומינימליזם לצד עוצמה רגשית, המשקפת את עקרון הזן- המיזוג בין ריקות וצורה. יצירות אלו שימשו את טוריי גם להפצת הדהרמה: לעיתים היה מעניק קליגרפיה כתשובה לתלמיד או כמתנה לפטרון, כשהאמירה הגלומה בה נועדה להנחות או לעורר השראה.

ריקות - 無 - טוריי אנג׳י

המנורה הבלתי־נדלית של הזן

טוריי חיבר את היצירה בשנת 1750 לערך, כאשר היה בן כ-30, תחת נסיבות דרמטיות: לאחר שנים של אימון רוחני אינטנסיבי והתבודדות סגפנית, נחלשה בריאותו והוא לקה בשחפת קשה. משחשש שהתמודדותו תסתיים במוות מוקדם, החליט טוריי לכתוב ״צוואה רוחנית״ לדורות הבאים - תמצית דרך הזן שלמד ממורו . במשך שלושים יום, בעיצומה של מחלתו, חיבר טוריי את החיבור ממיטת חוליו וקרא לו ״המנורה הבלתי־נדלית של הזרם שלנו״, כסמל להעברת אש התובנה מדור לדור. הוא אף הותיר הוראות שבמקרה מותו יימסר כתב היד להאקואין – ואם יימצא חסר תועלת, שישרפו אותו . למרבה הפלא, בריאותו של טוריי השתפרה בהדרגה, ולאחר חצי שנה ידע שיחלים אך לא פרסם את הספר. הוא פורסם רק לאחר מותו בשנת 1792. טוריי בעצמו כותב בענווה בהקדמה כי בשל מחלתו לא ערך את כתב היד, והוא מותיר לזמן לשפוט אם יהפוך ״לטקסט סטנדרטי״ בזן . ואכן, החיבור נועד לשרת כתלמיד מנורה המאירה את הדרך: טוריי הציב לעצמו מטרה להנחיל לממשיכי דרכו של האקואין מדריך שלם לאימון רינזאי וכך עשה.

הספר בנוי כמסכת דידקטית מקיפה, המחולקת לעשרה פרקים עיקריים . פרקי הספר מציגים מהלך אימון שלם - מראשית דרכו של תלמיד הזן ועד הבשלת ההארה והפצתה לאחרים והם נשזרים ברצף לוגי שבו כל שלב נשען על קודמו . ניתן לחלק את עשרת הפרקים לשלושה חלקים מרכזיים.

חלק ראשון (פרקים 1-4) :

הכנה והגשמת ההארה:

פרק 1 פותח בסקירה היסטורית של שושלת הזן (Lineage) של אסכולת רינזאי, החל מהבודהה דרך בודהידהרמה ופטריארכי הזן ועד למורו של טוריי . טוריי מדגיש את העברת ״חותם הלב״ מדור לדור - כמעין ״מנורת לב״ העוברת מן המורה לתלמיד.

פרק 2, ״אמונה ותרגול״, מציג את יסודות האימון הנדרשים מתלמיד הזן, ובעיקר את פיתוח האמונה העמוקה בדרך ושילובה בעשייה רוחנית ממוקדת.

פרק 3, ״מרחב האשליות״ מזהיר מפני טעויות נפוצות ותפיסות שגויות שעלולות להסיט מתרגלים מתחילת דרכם -למשל היסחפות אחר חוויות חלקיות או הבנה אינטלקטואלית רדודה ומציין את ״המחלות״ הרוחניות האפשריות בשלבים מוקדמים של התרגול.

פרק 4, ״אימות ההשגה״ מתאר את רגע הקנשו - ההארה הראשונית וכיצד לאמת שההבנה שהשיג התלמיד אכן אמיתית ושלמה . טוריי משתמש בדימויים חזקים כדי לתאר את חוויית ההארה; הוא מכנה אותה ״המוות הגדול״ - קריסת האשליה העצמית הישנה ולידה מחדש אל טבע הבודהה . חלק ראשון זה יוצר בסיס מוצק: ההיסטוריה והשושלת, אמונת היסוד, זיהוי המכשולים והגשמת ההארה.

חלק שני (פרקים 5–9):

העמקה ו״ההליכה מעבר״: בניגוד לתפיסה שההארה הראשונית היא סוף הדרך, טוריי מדגיש שזו רק ההתחלה של אימון עמוק יותר. חמשת הפרקים הבאים מראים כיצד על המתרגל להמשיך ולהתקדם ״מעבר״ להישג הראשון, על מנת לממש חירות מלאה.

פרק 5, ״חציית המחסום״, עוסק במחסום- אותו קוֹאָן ראשוני (כגון ״ריקות״) שתלמיד רינזאי מתמודד איתו כדי לחוות קנשו. לאחר שהמתרגל ״עבר בשער״ ההארה, חשוב כעת לאשש שההבנה שלו פועלת בחיי היומיום ולא נותרה רק כהבזק רגעי.

פרק 6 (שהכותר שלו מכונה בתרגומים ״אימון מתקדם״) מתרכז ברעיון ההתקדמות מעבר להארה - טיהור העומקים הנותרים בנפש והרחבת ההבנה אל מעבר למה שהושג בתחילה. כאן טוריי שואל את התלמיד: האם תמשיך לטפח וללטש את תובנתך, או שתיעצר בחדווה הראשונית? הוא מזהיר: ״אל תיעצרו בהתפעמות מן ההארה, אלא המשיכו הלאה״ .

פרק 7, ״הכוח ותפקודו״, דן בפיתוח כוח רוחני (המכונה ״ג’וֹריקי״, כוח הסמאדהי) ובתפקוד החופשי של החכמה -כלומר, היכולת לבטא את ההבנה בשיווי־משקל נפשי בכל מצב. טוריי מצביע על כך שככל שההבנה עמוקה יותר, כך כוח הביטוי שלה במעשים גדול יותר.

פרק 8, ״ההורשה מן המורה״, מדגיש את חשיבות הקשר בין התלמיד למורה ואת נאמנות הדהרמה העוברת במסורת. טוריי מדריך את המתרגל לכבד עד בלי די את מורי הזן ולמסור את עצמו לחלוטין לדרך שהנחו. ״אל תפנה לאחור גם במחיר חייך״ הוא אומר על מסירת תורת המורה.

פרק 9, ״הבשלה ארוכה״, מתאר את תהליך הבשלת ההארה לאורך זמן - שנים של תרגול נוסף המדגישות סבלנות ועבודה הדרגתית. גם לאחר שזכה התלמיד להצצה אל טבע הבודהה, עליו ״לבשל״ תובנה זו באיטיות עד שתחדור כל סיטואציה בחייו. טוריי משתמש במטאפורת ה״התבגרות ארוכת טווח״: יש לטפח את השורש עד שיצמיח ענפים ופירות - כלומר, להפוך את רגע ההארה ליציב ומלא תוצאות לאורך זמן. חלק שני זה ממחיש אפוא את עיקר ייחודו של טוריי: הדגש על ההליכה מעבר לקנשו, עד לשלמות התובנה והיישום.

חלק שלישי (פרק 10)

איחוד והפצת הדהרמה: הפרק העשירי והאחרון,״סיבוב גלגל הדהרמה״, מעמיד בפרספקטיבה רחבה את תורת הזן של טוריי. כאן הוא דן בהפצת האמת מעבר לגבולות השיטה. הוא סוקר באופן חדשני את כלל הדתות והאסכולות שהכיר (בודהיזם על זרמיו השונים, קונפוציוניזם, שינטו, דאואיזם) ומראה כיצד כולן מוליכות, לדעתו, אל ״רכב אחד״ (Ekayāna) של אמת. טוריי מבקש לתקן קרעים בין גישות: הוא מבהיר שתובנת הקנשו איננה בלעדית לזן, אלא מצויה בזרעי כל הדרכים הרוחניות. אולם ייחודה של מסורת הרינזאי, לדבריו, הוא התמקדותה בשלב ה״הליכה מעבר״ - כלומר, לא רק השגת ההארה אלא גם ההתקדמות שאחריה עד שחרור גמור. טוריי אף מצטט מן הסוטרות (למשל סוטרת הלוטוס) את משל ״עיר הקסם״ בו קוסם יוצר עיר מדומה כדי לעודד נזירים עייפים להמשיך במסע אל אוצר האמת, כאנלוגיה לכך שאין להשתהות בשלב ביניים אלא להמשיך אל היעד הסופי. בסיום הפרק, שב טוריי ומדגיש את נדר הבודהיסאטווה: המניע העמוק להמשך האימון הארוך הוא החמלה והשאיפה להציל את כל היצורים. כותרת הספר ״המנורה הבלתי נדלית״ עצמה שאולה מסוטרת וימלקירטי, המתארת כיצד לפיד בודד יכול להצית אינספור לפידים מבלי לאבד מאורו. המטפורה מסמלת את אש ההארה שעוברת ממאסטר לתלמיד ללא סוף, ומידת האין-סוף של האור הפנימי.

פילוסופיה ועיקרי הרעיונות

אמונה (信心, ״שין-שין״) - טוריי מדגיש את החשיבות הקריטית של ״אמונה גדולה״ עבור המתרגל. אין מדובר באמונה עיוורת בדוגמה חיצונית, אלא אמונה פנימית ומושרשת ביכולת להגשים את טבע הבודהה הטמון בכל אדם. זוהי אמונה בלב, כינוי לסוג אמון המזהה שה״לב האמיתי״ של המתרגל הוא עצמו בודהה, ולכן ניתן לבטוח בו . אמונה זו מבוססת על כנות עמוקה (真诚) ועל נכונות לתת אמון מלא בדרך ובמורה, גם ללא ראיות מוחשיות בהתחלה. לאורך הספר מדגיש טוריי שעבודה ללא אמונה עמוקה עלולה לקרוס מול משברים; על התלמיד לטפח גישה נפשית של אמון וביטחון בתרגול - אמון שמעניק משמעות ומוטיבציה לאתגרי הדרך.

ספק (大疑, ״דאי-גי״)- באופן פרדוקסלי, לצד האמונה מטפח הזן דווקא גם את הספק ככלי רב-עוצמה. טוריי מלמד שדווקא מתוך אמונה גדולה עולה באופן טבעי ״ספק גדול״ - תמיהה עמוקה על מצבו של המתאמן ועל פשר הקואן, המניעה אותו לחיפוש אינטנסיבי. אין זה ספק סקפטי שמערער על הדרך, אלא ספק קיומי ובוער: תחושת ״אי-ידיעה״ המכווצת את התודעה כקפיץ וממקדת את כל ישות המתרגל בשאלת החיים והמוות. טוריי מצטט אמרה זן מסורתית: ״מתחת לספק הגדול נמצא סאטורי גדול״ ז״א שספק הוא מנוע רוחני עצום; הוא מחולל תחושת דחיפות ושאיפה אדירה לפרוץ את חומת האי הבנה. הוא מתאר כיצד הספק הגדול מכרסם בתודעת המתרגל, לא נותן לו מנוח, עד שהמתח מגיע לשיא וזה הרגע שבו, כדבריו, יש ״לנפץ״ את כדור הספק באמצעות פריצת הדרך. ללא ספק, טוען טוריי, אין תמריץ טבעי בעבודה הרוחנית ; הספק הוא שמטעין את האימון באנרגיה לוהטת ורק כאשר הספק מגיע לשיאו ונשבר מתרחש רגע ההארה.

מאמץ ונחישות (大奮志, ״דאי-פוןשי״) – המונח הזה מתורגם לעיתים כ״מאמץ נלהב״ או ״התמסרות נחרצת״. אצל טוריי זהו המרכיב השלישי ב״שלושת הנחוצים״ לאימון, לצד אמונה גדולה וספק גדול. ניתן לראות בכך את המאמץ הכביר שהמתרגל משקיע כדי לממש את שאיפתו. הוא משתמש בביטויים ציוריים כדי להעביר את עוצמת המאמץ הנדרשת: הוא מדבר על ״לכתוש את העצמות״ במאמץ , רומז לכך שעל התלמיד להיות מוכן להתיש עצמו עד כלות הכוחות במרדף אחר האמת. זהו מאמץ טוטאלי - גיוס כל האנרגיה הגופנית, הנפשית והרוחנית לטובת פתרון הקואן ושבירת הספק. טוריי מציין שבלעדיו, לא יעזור אפילו כישרון או הבנה: הוא מזהיר את המתאמנים שלא לצפות לנס ללא מאמץ - ״אין עוגות אורז שקופצות מאליהן למדף״ כלומר אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולקוות להארה . לצד זאת, הוא גם מבחין בין מאמץ נכון להתאמצות שגויה: המאמץ הנדרש הוא רציף ועקבי, אך לא כוחני באופן עיוור. ישנה עמימות דקה בין להתמיד בנחרצות לבין להיאחז באנרגיה אגוצנטרית. לכן הוא מדגיש שהמאמץ נשען על אמונה וספק נכונים; כאשר שלושתם יחד -אמונה, ספק ומאמץ פועלים בהרמוניה, ההארה היא שאלה של זמן.

״כשהזמן בשל, היא תופיע״ אך לא כקסם, אלא כפירות של מאמץ כנה.

סאטורי (悟り) - סאטורי פירושו ״הארה״ או ״התעוררות״ ביפנית, ומתייחס לחוויית התובנה הישירה בטבע האמיתִי של המציאות ושל העצמי (המונח מקביל במידה רבה לקנשו - ״ראיית טבע העצמי״). טוריי מתייחס לסאטורי הן כשיא המיוחל של שלב אחד בדרך, והן כנקודת פתיחה לשלב הבא. בתיאוריו, רגע הסאטורי הוא חוויה רבת-עוצמה של טרנספורמציה: ״כשהרגע המכריע מגיע, הכל מתמוטט באחת״ כך הוא מתאר את שבריר השנייה בו התמוססות האגו מתרחשת. זוהי החוויה שהוא מכנה ״המוות הגדול״: תחושה כאילו התודעה הישנה ״מתה״ - כל הידיעות, ההשקפות וההזדהויות הקודמות מתפוררות ואז מתגלה חיים חדשים לאור ההבנה.

הוא מצטט בעניין זה תיאור ציורי: ״לשחרר את הידיים התלויות מצוק, ולשוב לחיים לאחר שגוועת״ - משל למתרגל שאוחז בקצה הצוק (באגו שלו) וכדי להגשים את האמת עליו להרפות לחלוטין, ליפול אל התהום (מוות של הישן) ומתוך כך לפתוח עיניים לעולם חדש. בחיבורו הוא מסביר מהי אותה תובנה אמיתית הנחווית בסאטורי: ראיית ״טבע הבודהה״ או ״פניו המקוריים״ של האדם, ההבנה שהעצמי הנפרד והקבוע הוא אשליה, ושבמהותנו אנו אחד עם כל היקום.

הוא מדגיש שסאטורי איננו ״חוויה״ במובן הרגיל - לא משהו שה״אני״ משיג או מחזיק אלא שינוי רדיקלי במבנה התודעה. לכן גם אין לתארו במילים; טוריי ממשיך את מסורת הזן באמרו שסאטורי הוא ״מה שהיה נוכח תמיד״, פשוט הוסרו המחסומים מלראותו.

ושוב טוריי מבהיר היא שסאטורי ראשוני אינו סוף המסע. אדרבה, הוא מזהיר תלמידים שלכדו הצצה של ההארה: אל תעצרו כאן! רבים, הוא אומר, חווים ״רגע של סאטורי״ ונוטים לחשוב שהגיעו, אך למעשה זו רק דלת שנפתחה. לכן, אחרי סאטורי התלמיד נכנס לשלב האימון המתקדם - תרגול הנקרא ברינזאי ״קואג’ו״ (התקדמות מעבר). בשלב זה העבודה היא לייצב את התובנה ולהעמיקה כך שתישאר יציבה ״בתנועה ובמנוחה, לבדה ובין אנשים״ . טוריי מדגיש עיקרון: ״התפקוד חייב להיות חופשי וברור״ כלומר, סימן לאימון שלם הוא שהתלמיד מסוגל להגיב מכל הלב בכל מצב מבלי לאבד את חכמת ההארה.

אם הסאטורי נותר רק כזיכרון של חוויה חד-פעמית, ״אין בו תועלת״ - הדהרמה הופכת אז ״דבר מת״ במקום כוח חי. מסיבה זו טוריי מורה להמשיך לסנן ולבחון את ההבנה דרך לימוד ועיסוק בקואנים נוספים ובהתמודדויות החיים, עד שהחכמה והפעולה יתאחדו בשלמות.