הספינה הוטבעה מוקדם מדי

גיליון 28 - על שדות חיטה, כלא אייל, ושיר ששכחתי

בסוף שנות ה80 ותחילת שנות ה 90 התחלתי לתכנן בראשי את הטיול הגדול אל המזרח. החלום נבנה בעת שאני נוהג על טרקטור בשדות קיבוץ אייל. לא נולדתי שם, הייתי נחלאי ועבדתי ברפת- מקום שלימד אותי מיומנויות רבות וענה לי על השאלה מהי אחריות? למרות גילי הצעיר.

בתקופת סוף הקיץ היינו קוצרים חיטה ותירס עבור תחמיץ. קומביין היה קוצר את השדות ומייצר חבילות ענק של שחת שהייתי אוסף בטרקטור ומסדר באסם הקיבוצי- מלאכה של תכנון ודיוק עדין.

מלבד קדחת השחת שפרחה בגופי באותו סוף קיץ הייתי נוהג לחלום, ולחוות את החופש המלא בעודי נוהג כנגד הרוח ומריח את השדות - חולם על חופש. לאן אסע? שאלתי ומה אני מבקש לחוות?

שדות הקיבוץ גבלו במבנה אבן נמוך, חד קומתי ומכוער למדי שעברתי על פניו עשרות פעמים תוך תחושת סקרנות גוברת למי מתגורר בפנים?. למקום קראו- ״כלא אייל״. מבנה שהיווה ניגוד מלא של הרגשתי. ובעודי חווה את החופש והמרחב המלא חשבתי על אלו שנשללה מהם חירותם, בגלל סיבה כזו או אחרת, ובראשם- אייבי נתן שריצה את עונשו בכלא באותה תקופה.

לאור העובדה שהייתי נוהג להאזין באופן קבוע לתחנת ״קול השלום״ שלו, הוא גם היה בעיני דמות משוחררת של חופש מחשבתי שסרוג באומץ לב. ספינתו ששהתה בלב ים שידרה לנו את השירים הכי יפים ונוגעים ללב והפיחה בנו תקווה. זו תחנה שלא הרבתה במלל או בריבוי דעות והיא הביאה את היופי הנשגב בפשטותו - דרך מוסיקה.

אם אתם עדיין לא מנויים או מכירים מישהו שזה יעניין אותו - אפשר להירשם מכאן

הפרדוקס הוא שהאיש שסימל בעיני את החופש והשלום נכלא במבנה צר ומכוער, בזמן שאני חווה חופש מוחלט ואת החירות במרחק של פחות מ 100 מטר ממנו. הוא ריצה את עונשו בגלל ״מעשי שלום״ שלדעת הרשויות לא היו צודקות אלא פשע, כי הוא נפגש עם אש״ף - יאסר עראפאת.

מעולם לא חשבתי לבקר אותו בכלא, או לעצור ליד המבנה, לחפש חלון קטן ולצעוק לעברו משהו. משום מה נראה לי גם היום שהוא היה מעודד אותי ולא אני אותו, הלוא עבורו שלום וצדק היו מושג אחד. לאורך השנים עלה בפניי הפרדוקס הזה שוב ושוב, כיצד שלום וצדק יכולים לא לחיות יחדיו, וכיצד הגשר ביניהם יכול להתרסק ולשלול מהאדם את חירותו. סביר שהוא ראה את אותו נוף כמוני, וחווה את אותו מרחב, אך הוא הביט עליו דרך חלון צר ומסורג, וחי בתנאים שלא הולמים לא את השלום ולא את הצדק.

שנים אחר כך שמעתי את מוקי שר - ״כולם מדברים שלום אף אחד לא מדבר על צדק״ הוא טען ששלום וצדק יכולים להתקיים בנפרד וזה העלה בי את השאלה: אם כך מה עדיף?

איך יכול להיות שפעורה תהום גדולה בין שני מושגים נשגבים, חיוביים ואופטימיים אלו, שהניעו אנשים כה רבים והפיחו כל כך הרבה תקווה בעולם.

הספינה של אייבי נתן ״ קול השלום״ הביאה את השירים אלי, אל השדה, וכמה שנים אחר כך בעת שנחתם הסכם אוסלו הוא הטביע אותה בלב ים כי השלום הגיע. אבל רגע .. מה עם הצדק?

37 שנים אחר כך אני שוכב במיטה ונזכר בסיפור הזה. הוא הופיע בעקבות שיר ששמעתי בספוטיפיי והחזיר אותי ברגע אל ״ספינת קול השלום הרעועה״ זו שהוטבעה בגלל שהשלום הגיע. אני נח על הכרית ונע בין חלום לערות. אני רואה בדמיוני שדות צהובים של חיטה. קומביין ענק קוצר ופולט מאחוריו חבילות ענק של שחת. אני רוצה לשוב ולסדר את האסם, להעמיד את החבילות אחת מעל השניה עד שיהיה מגדל גבוהה שיגיע עד התקרה, וכך, שורה אחר שורה אמלא את כל האסם ואבטיח את המזון לפרות השמחות שתופחות בנחת, על מנת שנוכל לחלוב מהן את החלב. בסוף התהליך נקנה בסופר גבינה לבנה או צהובה וזה יהיה צודק כי זה תוצרת ישראל.

כשהתעוררתי בבוקר ניגשתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל שכחתי איזה שיר הניע את הכל. זה ברח לי. וזה לא צודק.

כשאנחנו מדברים על שלום אנחנו שוכחים את אלה ששמו את גופם ונשמתם וחיו את הנושא הזה יום אחרי יום ושעה אחרי שעה. אנחנו מתרשמים מהטקסיות, מהדרמה, ״מהאירוע ההיסטורי״. מסופו של התהליך- באותה נקודת זמן שבה מודיעים לנו בטלוויזיה - ״השלום הגיע ואפשר לשחרר״.

גם לגדל חיטה זה תהליך. מישהו צריך לחשוב על זה. מישהו אחר צריך להחליט מתי להפנות לזה משאבים. אחר צריך לקבוע את המועד ולקנות זרעים. מישהו צריך לחרוש את השדה, לדשן, לזבל ולערבב את האדמה. לזרוע, להשקות. לחכות לגשם שימשיך להרטיב את השדות, ולהמתין. להמתין כי מפה זה קורה לבד.

לגבי השלום ? הספינה כנראה הוטבעה מוקדם מידי.

והצדק? לפעמים אני שואל מה זה בדיוק?

תודה שקראתם :) - אתם מוזמנים בשמחה לשתף ולהגיב

רן