במשך שנים הייתי בטוח שרגשות אשם הם סוג של מצפון מפותח. מעין תג מחיר פנימי שמוכיח שאכפת לי, שריון מוסרי שמגן עליי מלהיות סתם אדם אטום ולא רגשי לעולם. כשהייתי צעיר האמנתי שאם אסבול מספיק, אם אלך שפוף ומיוסר אחרי טעות או ריב, העולם יראה ששילמתי את חובי ויוותר לי. כשבגרתי עדיין המשכתי להסיק מסקנות שגויות על המציאות והפכתי לסמוראי עם קסדה וחרב שלא בוחל באפשרות להשתמש בה בנקודות שבהן הוא מרגיש מאוים. כשבגרתי עוד קצת הבנתי שאני מעוניין לנטוש את המאבק.

לקח לי המון זמן להבין את האמת: רגשות אשם הם לא עדות למוסר, אלא מנגנון מתוחכם של הימנעות. הם לא מתקנים שום דבר, הם חוסמים כל אפשרות ללמידה אמיתית, והם בעיקר כיסוי ושריון נוקשה וכהה שמונח בדיוק מעל הדבר הבסיסי ביותר שמבקש להתגלות כאהבה.

זה קורה בדרך כלל בסיטואציות הכי בנאליות. עומדים במטבח, מתחילים ויכוח קטן על חוסר קשב, ותוך שתי דקות הבית בוער. היא מאשימה אותי שאני לא מקשיב, אני מרגיש אשם, ותוקף בחזרה ומאשים אותה שהיא גורמת לי להרגיש ככה. מוציאים את כל הארכיונים מהעבר, שולפים חרבות, ובסוף הולכים לישון גב אל גב בלי לדעת אם אנחנו אשמים או מאשימים. כל אחד רואה את הדברים מכיוון אחר כי היא מסתכלת דרומה ואני צפונה, וכאן שנינו שקועים באותה ביצה עכורה, לא יודעים אם אנחנו כרגע התליין או הקורבן אבל מבינים מהר שאנחנו רוצים להסתכל יחד לאותו כיוון.

הנטייה הטבעית ברגעים האלה היא לחפש עלילה של סיבה ומסובב, כי המיינד האנושי מכור לסיפורים: מי התחיל או מי אשם. אנחנו מפנים אצבע מאשימה החוצה, אל בן הזוג, אל ההורים, אל הממשלה, או סתם אל מזג האוויר, העיקר לא לפגוש את המראה שמונחת מולנו. אבל האמת היא שהמציאות החיצונית היא רק השתקפות, ולכן אנחנו גם האשם וגם המאשים. וכשאנחנו עסוקים בחיפוש אשמים בחוץ, אנחנו מחמיצים את העובדה שאירועים בחומר עומדים בפני עצמם, כחלק מסדר עמוק יותר ומסע נשמתי שלא תמיד מתיישב עם ההיגיון הצר שלנו.

אם אתם לא מנויים לבלוג - אפשר לעשות את זה מכאן

Subscribe now

הצורך האובססיבי הזה באשמה הוא בסך הכל פנטזיה של שליטה.

זה כמו אותו סמוראי שהייתי פעם, שמסתובב בחצר עם חרב חדה ומקצץ שוב ושוב ענף של עץ, כי ביסודות המאבק רציתי גינה מושלמת. שאצא בבוקר אל החצר, אתקע בחצוצרה וכל הפרחים יעמדו דום, עץ הזית ירים את הגיבנת שלו. הציפורים שלא מיטיבות עם גינתי יעופו הרחק, והשכנה תנמיך את המוסיקה הצורמת שלה, כי כעת אני ברגע פסטורלי ומושלם שבו אני שולט על הטבע, אני הבריאה, אני קובע ואני היחיד שמחליט, ונא לא להפריע לי, ואין מקום לחריקות וטעות בחיים שלי. כמו סמוראי שאומר לעצמו: אם אני אשם, סימן שזה היה בשליטתי; ואם זה בשליטתי, בפעם הבאה פשוט אהיה מושלם. אבל העץ צוחק עליו ומצמיח ענפים חדשים, ואתה הופך להיות מופע אבסורדי של עצמך.

הניסיון להמשיך ולשלוט בכל תוצאה, בכל תגובה של האחר ובכל תנועה של החיים, הוא בית החרושת הגדול ביותר לרגשות אשם. והמחיר הכבד ביותר של האשמה מתגלה דווקא כשאנחנו מנסים להיות שם בשביל אדם קרוב שנמצא במצוקה, כי אי אפשר לשמור על אובייקטיביות כשאתה מרגיש אשם. ואם אתה מרגיש אשם אתה תבחר קודם לפתור את האשמה שלך לפני מצוקתו של האחר.

הכל מתחיל ונגמר במידת האשמה שאנחנו נושאים. כשאנחנו נקיים מאשמה, אנחנו מסוגלים לראות את הקושי של הזולת בצורה עניינית, בהירה ואוהבת. אבל ברגע שמתגנבת אשמה אישית, המצוקה של האחר מפסיקה להיות הסיפור. היא הופכת להיות שדה הקרב של הדימוי העצמי שלנו.

רואים את זה המון בהורות: כשהילד מתמודד עם קושי, מעוכב או סובל, הורים רבים נשאבים מייד למערבולת של הלקאה עצמית דרך השאלה ״איפה טעיתי?״, ״מה דפוק בי?״. באותו רגע ההורה כבר לא פנוי להחזיק מרחב לילד; הוא עסוק בניסיון לכבות את תחושת האשמה של עצמו. שכחנו שלילד יש תוכנית נשמה משלו, בחירה חופשית ומסלול התפתחות שמחייב גם אתגרים ונפילות. לקחת אחריות מופרזת על גורלו של אדם אחר זו לא אהבה, זה אגו.

אותו הדבר קורה גם ביחסים שלנו עם עצמנו. רבים מאיתנו חיים בפיצול תמידי שבין נוחות לאשמה. יש את הבוחרים להתאמץ שרודפים אחר המציאות ומרגישים אשמים כשזה לא עובד להם ויש את הבוחרים לנוח, ליהנות, או לעשות משהו שנעים להם, אבל מלווים את זה ברקע קבוע של ייסורי מצפון שמבטלים את האפשרות ליהנות באמת מהבחירה שעשו. בשני המקרים זה הופך לסיגוף עצמי ולחרב שתקועה בחול.

האבסורד הוא שכאשר אנחנו עושים טעות ושוקעים באשמה, אנחנו לא לומדים כלום. כל האנרגיה הפנימית, שבמצב בריא הייתה אמורה ללכת להתבוננות, להבנה ולהטמעה של השיעור, נשרפת כולה על ניהול המצוקה וההלקאה העצמית. כי כדי להתחבר לתודעה נקייה, למעיין הפנימי הצלול, הצינורות חייבים להיות פתוחים. הכל זה עניין של זרימה ותקשורת.. ואשמה ותסכול פועלים כמו חלודה בצינורות האלה.

אי אפשר להתנקות מאשמה באמצעות השכל. וגם הים לא מטהר את הפגיעה שפגעת באדם אחר, רק הלב עושה את זה. הניסיון להתווכח עם אשמה בהיגיון, להביא לה צידוקים או לחפש תירוצים, רק מזין אותה ומעניק לה תוקף. האשמה חיה מתוך הדיאלוג הזה, והדרך היחידה להשתחרר ממנה היא בעמדה אסרטיבית ששוללת לחלוטין את הקיום שלה דרך האמירה שמותר לטעות, וטוב לתקן. אדם צריך לגלות רגישות לפגיעות של עצמו קודם כי רק כך יש אפשרות אוביקטיבית לשפר את הדברים עבור עצמו ועבור אחרים.

אפשר להמשיך להסתובב בעולם כמו סמוראים מותשים, כבולים בתוך שריון מתכת חם וכבד של צדקנות והלקאה, מוכנים לשלוף חרב על כל ענף או ביקורת. ואפשר לעשות מעשה אמיץ בהרבה: לפשוט את השריון, להניח את החרב, ולהסכים להיות חשופית. יצור רך, חדיר, פגיע, בלי הגנות ובלי פוזה. זה אולי מרגיש חשוף לסכנה, אבל החשופית פוגשת את העולם באופן ישיר.

מי שמוותר על הצורך להאשים ולהרגיש אשם, מפנה מקום לחיים עצמם.

קישור להאזנה לפרק בספוטיפיי

ניתן להאזין לפרק 129 המלא ״ תולדות האשמה״ בכל אפליקציות הפודקאסטים.

תודה שקראתם. אתם מוזמנים להגיב ולשתף

Leave a comment

רן בן-אלי

מיומנו של סמוראי מפוטר