אם נשאל את תושבי פרדס חנה האם היא עיר או מושבה אני לא בטוח בכלל שנקבל תשובה אחת. עברנו לכאן לפני הרבה שנים ממושב סמוך ולא עלה בדמיוננו למה היא תהפוך להיות, ותכלס כעיר או מושבה היא די מכוערת. אם עלה בדעתכם שדאגו פה לתכנון מוקדם של הפיתוח הצפוי אז זהו שלא, פרדס חנה שילשה את עצמה במספר התושבים אך נשארה באותה תבנית ארכאית וקבועה, כשנוספו פה הרבה בניינים חדשים על התשתית הקיימת.
אנחנו גרים באזור שבעבר היה חורשת אקליפטוסים רוחשת טבע, ירוק ויונים. הרבה יונים. בינתיים הטבע פה נסוג ומפנה את מקומו לבנייני בטון אבל היונים נשארו, כי הן היו קודם. הן מורדות כנגד האורבניות הכפויה של המקום וכך החוץ שלנו נראה כמבצר מלא דוקרנים, מדבקות, ובובות של ינשופים ועורבים. ומה לא ניסינו על מנת לשכנע אותן להגר מכאן, אבל הן היו פה קודם, אז הן נשארות ומתריסות כנגד הפלישה, אותה פלישה שאנו מצביעים עליה כשאנו דורכים על לשלשת יונים או שומעים את הקרקור הטרחני שלהן, שלעיתים משגע את הדעת.
הים הקסום (באמת) נמצא במרחק של 10 דק נסיעה והוא סמוך לארובות תחנת הכח של חדרה אבל מי שגר בפרדס חנה אוחז כנראה באיכות וביכולת לראות את החיובי, אז לומדים לחיות עם מראה הארובות שמשחררות חלקיקים לאטמוספירה. ובכלל, היכולת להיות חיוביים הפך להיות חלק מזיהוי המקום.
הסתערות על בתי הסבתא
ואיזה אנשים חיים כאן ? למרות הדימיון החד צדדי והדימוי שיש לנו - יש כאן מכל המגוון והמצאי של מדינתנו, ובשנים האחרונות אנחנו חווים נחילים של פליטים מהמרכז שמגיעים ביבשה, באוויר ובים על סירות הצלה ומסתערים על כל בית סבתא ישן, מקימים בו את ההתיישבות החדשה. הם הביאו לפה תרבות משודרגת וצעירה וכך הרווחנו בתי קפה, מסעדות, מרחבי עבודה, ועושר תרבותי.
תושבי פרדס חנה (המקוריים) לא עובדים על מנת להתעשר, זה לא תל אביב כאן ! כאן עוסקים בהנאות החביבות שמעסיקות אנשים, וכאן גברים ונשים טורפים אחד את השניה, מה שמעניק למקום תחושה שהמיניות נמצאת כאן במדרג אחר. זה לא סקס לשם תענוג אלא אומנות של ממש, ויש מגוון קבוצות והדרכות שעוסקות בזרמים התת קרקעיים העולים מתוך הקונדליני עד לצ׳קרת הכתר, ממש.
אם מישהו חולה כאן הוא לא נועד להיות בודד כי בכל בית שני תמצא מטפל או מטפלת בשיטה כלשהיא, וכך תוכל ותוכלי ללמוד לנשום ולהתחבר. לעשות יוגה ואמבטיות קרח ולנשום עמוק ולהיות חיובי - זו הדרך הטובה לבריאות ושייכות. פה יש פחות אנשים בודדים כי הקהילה מחבקת, פתוחה וקשובה, ותמיד תמצא מישהו לשוחח איתו. בתי הקפה פה מציעים לא רק קפה ומאפים וסנדוויצים טבעוניים אלא חברותה ממש, ובגדים יד שניה כמובן. מקסים.
וידוי
על מנת להתוודות - עד לפני 4 שנים לא היינו יושבים כמעט בבתי קפה כי הם היו מעטים והאמת היא שזה לא היה ״בתרבות שלנו״. כאן מבשלים בבית ושותים קפה במרפסת אבל לאחרונה ועם הזרם החדש למקום נפתחו כאן אינספור מסעדות ובתי קפה בסגנונות הכרך הגדול וכך המרחק הקולינרי מתל אביב עומד להיסגר. אנו מוצאים את עצמנו משנים את ההרגלים שלנו. ועדיין, אם אתם מדמיינים שאנחנו יורדים אחר הצהרים מן המשרדים ומטיילים בשדרה של העיר או המושבה (סליחה) , יושבים בבתי הקפה ומפטפטים, אז זה לא זה. תושבי פרדס חנה לא בהכרח עובדים כאן ואפילו לי שעובד בקליניקה בתל אביב בחלק מימי השבוע יש זהות נוספת, אחרת,. אני מחליף זהות כאשר אני עולה על הרכבת ומשוגר אל הכרך האורבני האמיתי בתל אביב, וכעת אני מוצא שאני יכול למצוא את כל צרכיי ותשוקותיי במקום אחד.כאן, וזה שינוי מהותי.
פרדס חנה מחבקת ונותנת תחושת שייכות אבל האם היא המקום?
אני מוצא את זהותי חצויה בנושא הזה. בעיקרון, עבור תושבי תל אביב אני מפרדס חנה כי יש לי קוקו בשיער, אבל עבור תושבי פרדס חנה אני קצת יותר תל אביבי למרות שגרתי שם רק בתחילת שנות ה 90. זה לא שמישהו אמר לי את זה, אבל ככה ההרגשה שלי בעצמי -כי מהו המקום בשבילי?
המקום הוא אנשים, שפה ותרבות היוצרים את ״מנהגי המקום״ כמו שנוהגים לומר. פעם וזה לא היה מזמן, פרדס חנה וכרכור היו ישויות נפרדות, ולא אחלק את ״מנהגי המקום״ לאזורים ספציפים, רק אומר שפרדס חנה וכרכור זה לא אותו דבר, וכמו שיש שבטים בארצנו האהובה אז גם כאן נותרו שבטים נפרדים למרות ״האיחוד״ . זה אומר שעבור רבים האיחוד הוא מוניציפלי ולא רגשי, אבל לאט לאט יותר תושבי כרכור אומרים שהם ״מפרדס חנה״ וכך פרדס חנה בלעה את כרכור.
יש דברים שקורים רק בפרדס חנה כמו ״אמנים במושבה״ כי יש פה מצבור של קרמיקאים ועוסקים באמנות קראפט. החיבור אל האדמה, הגוף והאמנות זה הלך רוח כאן וכשזה מתחבר אל הרוחניות אז ממש כיף פה, כל עוד אלו שהביאו את הערכים הללו לכאן יוכלו להתפרנס ולשלם על מנת לגור כאן, ולא ינדדו בעצמם ליעד הבא והזול שאפשר יהיה להתיישב בו. לפני הרבה שנים האמנים ואנשי הרוח בנו את המקום כפנינה ייחודית והם יחפשו מקום אחר ברגע ״שהמקום״ לא יתאים יותר למרחב הטבעי והחופשי שהם חיפשו מלכתחילה. וכעת כיף פה אבל את הפשטות והחיבור מחליף הבטון, ופתאום צומחים מגדלים ונפתחות קונדיטוריות כי כולם רוצים להיות חלק מהעליה, השגשוג והפריחה של ״המקום״, אבל ככל שהפריחה הזו מבורכת היא דוחקת את המרחב הטבעי והמאפשר לשוליים כי זו טבעה של צפיפות אוכלוסין.
אם אתם לא רשומים כמנויים - אפשר לעשות את זה כאן
שיקשוק וכיפת מרווה
ביום שישי הראשון בחודש, יש שיק שוק. ילדים ונוער ומבוגרים מוציאים את כל מה שיש בבויידם של הבית ופורסים שמיכה על הקרקע בואדי, מוכרים את מרכולתם. יש בזה משהו נאיבי ופשוט ואנושי. הניתוק מן היומיומי והשגרתי רק מעצים את החגיגה. ובכלל, יש כאן גאות של פסטיבלים, הופעות, הרצאות, ולימודים שלא תמיד ברור מי יצרוך אותם או עד לאן הגאות תימשך. כרגע, המים עולים והנהר זורם ושמח, עד שנראה שהנתיבים המובילים אל המקום עומדים להיסתם.
אז לאן פרדס חנה הולכת אני לא יודע, אבל אני מעריך שהיא מחליפה את אופיה. היא עדיין מאפשרת נושאים חריגים אבל הם ניתנים להסבר, ולכן זה בסדר ללכת יחפים ברחוב - וזה לא מוזר. זו חממה אנושית מבוצרת היטב המבדילה את עצמה ״משאר המקומות״ על ידי ביצורים וחומות חול. קירות חוסמים שכוונתם לשמור על היש, על מה שמתרחש במקום. זו פלנטה אחרת בתוך טירוף הדעת הכללי כי כאן רבים לא צופים בטלוויזיה ולא מטיילים בשדרות העצים המתורבתות. כאן, יוצאים אל הטבע וצועדים בשדות של משמרות ועין עירון ורוצים להרגיש מחוברים אל שפיות מאפשרת, למרות שחוסר השפיות נמצא בכל מקום. טפו טפו -אפילו האיראנים כמעט ולא ירו עלינו וכך ההסבר לזה יכול להיות ש ״יש מעלינו כיפת מרווה״, וגם זה ממלא את מאגר האופוריה, כי כאן מחוברים למעיין קרקעי ונסתר של רוחניות וזה ״המקום״ - תודעה קולקטיבית של בני אדם שהתקבצו למקום והפכו אותו לעמוד אור או למחנה פליטים שמורכב מכל כך הרבה זרמים עד שאין לו זהות עצמית ברורה, וכך לא יכול לקרות בו שום דבר מלבד - שנלמד לחיות אחד עם השני.
ניצחון המקום
ניצחון המקום האמיתי הוא נצחון הטבע. השדות, הירוק, העצים, הנחל והמעיינות. הנהר התודעתי שמגיע לכאן בגלים מבקש להתקבל ולהיות שייך וזו זכותו וחירותו. תיבת התלונות של המועצה בוודאי מתמלאת אבל זה אופייני למקום שמשנה את טבעו, העיקר זה להיות במקום הנכון. לא?... ומהו? המקום שבו אתה יכול להתפתח בצורה הטובה והמיטיבה. ולטעמי, זו הגדרה טובה למקום כי בכל זאת, רוב בני האדם בוחרים את מקומם מכל מיני סיבות. אני הגעתי לכאן מסיבות שהשכל הישר לא הצליח להסביר אבל מצאתי בעצמי תשובות חלקיות וזה מספק לעת זו. בני אדם רוצים לחיות במקום שיעמוד על תילו לנצח ולא בכזה שיטבע יום אחד. שנתעורר יום אחד ונגלה שהנהר עלה על גדותיו או שהמיתוס התגלה כשקר.
אני אוהב לחיות כאן למרות שאינני ״מתערבב״. וזה בדיוק מה שאני אוהב. כשיש פערים כל כך עצומים בין מאפייני המקום. זה מאפשר לך להיות מי שאתה רוצה להיות, מבלי להכתיב לך תנאים שיאלצו אותך להתאים למקום בכפייה.
תמיד טוב לחיות בקרבת ״בוני גשרים אופטימיים״ גם אם חלקם בתוך האוכלוסיה אינו גדול, עדיין ההשפעה שלהם ניכרת, כי הצימאון האנושי לאנושיות טבעית גורם לזה להפוך לנהר שאני מקווה שימצא דרך נאותה לתעל את עצמו. ואותנו.
אני עומד על האדמה אבל הראש מסתכל לשמיים
לשאלה מה יוצר את מקום? אפשר לענות: בני האדם שנמצאים בו. אותה מסה שמשפיעה על המקום פיסית ורוחנית. למרות שהעולם זז ונע בחוסר שקט, כאן השדות הם אותם שדות, השבילים בטבע אותם שבילים. שם נמצאים מטעי האבוקדו, ופה אני קוטף מנדרינה מהעץ. השדות והמרחבים נמצאים במרחק קצר ומיידי, בוודאי באופניים. אפשר לחוות מקרוב את חילופי העונות, את הפריחות, המטעים, לפגוש חקלאים שמאמינים באדמתם. לצפות בזריעה, בחיטה המצהיבה ובקציר. זה מזכיר לנו את המחזוריות המבורכת של העולם. זה משרה אווירה והרגשה של ״אין מרחק״ -של משהו טבעי שתומך בזהות שלנו.
הזהות שלנו כבני אדם היא נקודת מוצא לנפש -מקום לחזור אליו ולהרגיש ביטחון או יתד עמוקה שאנו מבקשים ממנה שתמנע את הטלטלה בזמנים של סערה. עבורי ״האדמה הנכונה״ דורשת חיפוש והתאמה לצרכים האמיתיים שלי כעת, בטווח הקצר וזה לא סותר את חזון ארוך הטווח שלי, שלא באמת קשור ״למקום ספציפי״ אלא למה שאני מבקש לחוות.
יש לי כוונה ״שהמקום״ ישמש בסיס ויספק תנאים מתאימים ליצירה אישית והגשמה. שאווירה תהיה עם פחות היסחי דעת ויותר שקט וכוונה. ולכן, המקום משתנה מעת לעת וכך, ולאורך שנים אני השתייכתי לנודדים, לאלו שמחפשים את אדמתם בעיר, בכפר, בצפון או בדרום, או בארץ אחרת אבל אני מוצא שכולנו מבקשים את אותו הדבר- להשתייך. למקם את עצמנו במרחב הנכון והמתאים לעת זו.
שייכות אם כן היא הרגשה, ועדיין היא בוחנת את עצמה ברמה פיזית, הלאומית והגיאוגרפית. היא שואפת לאגד קבוצות וקהילות בעלות מכנה משותף, למרות שזו לא בהכרח נקודת מוצא אלא מה שקורה לך באופן טבעי כשאתה חי במקום מסוים. אתה נהיה דומה למרות שאתה רוצה לשמור על ייחודיותך, אתה מבקש לחוות ביטחון קיומי אחרת תחכה לך חווית תלישות וחוסר יציבות בים הטלטלות.
בשנים האחרונות אני נפגש בזה בהרבה טיפולים. גברים ונשים מבטאים את החשש מהפער שבין היתד לבין התלישות. זה מאתגר את יכולת ההכלה שלהם וגורם לתחושה של חוסר יציבות ופחד. האירועים הלאומיים בשנים האחרונות העלו את השאלות הקשות: מהו ביטחון אמיתי? האם יש על מי לסמוך? או שעלי ללמוד לסמוך רק על עצמי?
האם זה מחזק או מחליש דווקא את הרצון להשתייכות? לטעמי התשובה היא גם וגם כי חווית ההשתייכות נובעת ממניע נפשי עמוק. מתוך תחושת שבר יש המבקשים לשחרר, להרפות, לנדוד הלאה למרחב אחר ומאפשר, ליצירת תנאים אנושיים וטבעיים יותר ולפחות לוחמה והישרדות. משמע, אולי יהיה לנו טוב במקום אחר כי נבטיח את העתיד שלנו. ומנגד, יש המוכנים להשקיע מאמץ ואנרגיה בניסיון לארגן את המציאות העכשווית והקיימת דרך תפקידים חברתיים מלאי ציפיות. אנשים אלה נוטים להעמיס על עצמם יותר אחריות שלעיתים חורגת מהגבולות האמיתיים שלהם, מתוך המניע שאם רק נפעל, נפיק ונחבר את כולם - נצדיק את קיומנו ונבטיח לעצמנו מקום בתוך השבט, נזכה בשייכות.
כך או כך המקום מתפתח מעצמו, ויכול להסתפק בבקשה שלך להיות בו. המקום הוא המכנה המשותף של בני האדם שחיים בו והוא נועד להיות כלי שמאפשר תנאים לזמן מסויים בהתאם להתפתחות שלך. לטעמי המקום הוא לא המטרה אלא חלק הכרחי מהדרך. פרדס חנה ומקומות אחרים מתפתחים ועולים כעת בזמן שמקומות אחרים מאבדים מזוהרם. זו מחזוריות. מה שעולה יורד ולהיפך.
פרדס חנה נותנת לי בית והשאלה שנשארת היא לא איפה אלא מה אני עושה עכשיו שיש לי אחד?
תודה שקראתם את גיליון 27 :)
אתם מוזמנים בשמחה לשתף ולהגיב
רן בן-אלי