אספיק מה שאספיק

גיליון 24 - על יצירה, סדר, וללמוד לתת למים לזרום

יש בתוכי חלק מהותי שרוצה שהכל יהיה מסודר לפני שהוא מתחיל לנוע אל עבר יצירה מסוימת, להגיע לסדר מושלם ושלם. אבל אז מופיע חלק אחר שרוצה להתמסר אל התנועה כמו שהיא- ספונטנית, נמרצת ומאלתרת - ליצור ממה שיש וקיים. לעתים אני מדמיין את עצמי כצייר שנוכח בסטודיו שלו, מפוזרים סביבו בדי קנבס של ציורים לא גמורים, כאלו שעוד זקוקים לנקודה, קו, מגע ויחס על מנת להגיע אל נקודת השלמות הסופית -הרגע שבו הצייר מניח את המכחול. זה הרגע שבו (מבחינתו) היצירה שלמה.

ההתארגנות לקראת המפגש עם הסיום השלם כולל בתוכו את הדחף הנכון ליצירה אבל בתוך הזרם התת קרקעי משולבים כוחות שקוראים לו- התארגן קודם. וכך הצייר (או אני) מוצאים שיש צורך בעוד מכחולים וחומרים, שאומרים: סיימתי אתמול את הצבע הכחול שאני אוהב וכך - איך בדיוק אצייר? צריך לכוון את התאורה בסטודיו, לפרמט את המחשב. יש הרבה תגיות שיש לשים, קבצים שיש להזיז, תיקיות שיש ליצור. ריבוי פעולות שנועדו לארגן את התנאים על מנת שהיצירה תגיע - ואם התנאים לא יתקיימו, היא לא תבוא. אתה מחכה למומנטום, לדחף, ובמקום ליצור, לזרום ולנוע עם המכחול אתה מתארגן ונסוג לתבניות של סדר.

בנקודת הנסיגה אני מנסה לסדר את הפיזור שלי בתוך תבניות. הכל נמדד על פי גודל, צורה או צבע. ההתארגנות מולידה את הכמיהה לשלמות אבל הדרך אליה דורשת שאוריד את נעלי הבית, שאאסוף את השיער ואתלבש, שאסע לחנות היצירה על מנת לרכוש את הציוד החסר ושם, אחרי התשלום - ארגיש שלמות -הרי יש לי את כל מה שאני צריך.

בדרך הביתה הייתי רעב, אז אכלתי. אחר כך הייתי עייף אז נחתי. אחרי המנוחה הרגשתי מפוזר כי התלבטתי מאד בחנות וניסיתי להשוות מחירים, לקנות רק את מה שכדאי. ניסיתי לצמצם את התשוקה שלי שרצתה להביא את כל החנות הביתה -ככה כמו שהיא. שיהיה לי הכל.

כעת אני יושב מעורפל על הספה. האמת היא שלא בא לי ליצור. גם לא בא לי להתארגן. משהו במומנטום ירד וכבר אין לי התלהבות או דחף ליצירה. ברגעים כאלו של פיזור דעת אני מפנה את הזמן להתארגן כי אי אפשר ליצור כלום. אבל כעת- לא בא לי לעשות סדר.

גם התארגנות במהותה יכולה להיות תהליך יצירתי וגם יצירה יכולה לבטא התארגנות. אלו שני כוחות משלימים שלעיתים מתנגשים בעוצמה כי המשאבים הפנימיים לא יכולים להתרחב ולהצתמצם בו זמנית. אז מה עדיף ? להצתמצם או להתרחב ?

לפעמים אני חושב שעדיף לסגת אבל היצירה לא מגיבה לזה ודורשת את שלה כי היא סרוגה בתוך מהלכי החיים ובכל רגע, היא נעה על פי קיצבה ולא נענית לגחמותיי. עצם האמירה - ״אני רוצה להיות ביצירה״ מבטאת את הרצון לנצל את הדחף הקיים על מנת לבטא, להביע ולהתמסר אל ״תכלית יודעת״ - עוגן שיבטא את הרעיון הראשוני. זה כמו מעגל חשמלי שצריך לסגור. מפל זרם.

יצירה אמיתית נעה מעצמה ממקום עמוק וללא השפעה חיצונית. ממקום ריק. דווקא כשאתה תשוש על הספה ואין לך כח לחשוב. שם, בתשישות אתה נכנע ונמצא בעמדה שקשה למצוא מילים בתוכה שיתרגמו תחושות וקליטות פנימיות עמוקות. משם, מהעומק הזה יכולה לפרוץ אנרגיה שתחפש מסלולי זרימה אפשריים- כמו מים שנעים בתוך ואדי יבש ומחפשים את דרכם - תכלית של בריאה. הואדי קורא למים והמים מחפשים ואדי.

ואם זו ה-יצירה אז איך אתחבר אליה בדיוק ?

האינטואציה מסבירה שיש ליצור שקט. אח״כ עולה הרעיון השכלתני שקורא להתארגן אך סדר אמיתי הוא הרמוני ואוטומטי ובוודאי לא כרוך בהתערבות כפויה אלא בסדר טבעי וכך מסתבר, שגם הארגון וגם היצירה נובעים ממקום טבעי. אז למה הם מתנגשים ?

קודם, על הספה - נכנעתי. במצב הזה אין דחף. כשהדחף נסוג -אין לי כח להוציא אל הפועל שום דבר אבל לפתע גיליתי שגם אין לי כח להתארגן ולעשות סדר כי הפכתי גם את הסדר לדחף - הדחף להתארגן. ולאדם יש רק מנוע אחד. כשאתה רוצה ליצור מומנטום צריך לנצל את התנועה למטרה עיקרית ולא להתפזר. המיקוד על הסדר בשעת ההתארגנות הוא מיותר כי אתה אמור להמתין בקרקעית של עצמך, בסבלנות. יושב בתוך ואדי יבש ומתרכז באמון שהמים יופיעו. שם תתחיל זרימה. הנה אתה שומע את פכפוך המים, מתחיל להרגיש לחות ורטיבות -את עלייתה של התשוקה אך כעת. ברגע ההופעה אתה רוצה להכניס את המים לצינורות ולכוון אותם, ופה נוצרת ההתנגשות כי איבדת את הזרימה הטבעית.

למה אתה לא נותן למים לזרום?

המלחמה האמיתית מול היצירה היא השעון. משום מה הוא נע מהר יותר כשאתה ממתין וזה מגביר את הדחק שלא תספיק. אתה מנסה לעודד ולדחוף בכח את ״הפרוייקט״ שלקחת על עצמך. זה יכול להיות ציור, כתיבה או להקליט פודקאסט. יש המתנה לרגע מתאים אך הוא לא תמיד מתואם עם רצונו העצמאי של השעון.

יש עוד עניין - אני קורא לזה ״נסיגה יזומה״. זה מצב לא הגיוני שבו דווקא כשהיצירה מופיעה אני זז הצידה לפעולה אחרת ומשהה את העלייה של האנרגיה על מנת לבסס ולבדוק שזה אמיתי. התפרצות של גייזר ענק ולא איזה בועה שתתפוצץ בעוד רגע. אני מוצא שהיצירות הכי טובות הם אלו שאני כאילו מסרב להן. אני משחק עם היצירה את ה ״קשה להשגה״ . אז מה עם הגעת אני עסוק כרגע ! אני מתארגן ותכף אתפנה אליך ויחד נתאם את הזרימה שלך בצורה מתואמת לשעון הפנימי שלי.

הבטתי בשעון. משהו בתנועה של המחוגים עצבן אותי. הוא דחק בי. עניתי לו: אספיק מה שאספיק ונתתי למים לזרום.

תודה שקראתם את גיליון 24, אפשר להגיב ולשתף את הדרך שבה אתם מתייחסים ליצירה שלכם.

למנויים חדשים - הרשמה לניוזלטר של תחנת ירח