?האם השתגעתי

גיליון 25 - על מילים, כעס, וללכת יחף על חול רותח

היום בבוקר הייתי בים. בחודש יוני טמפרטורת המים מתחילה לעלות והרחצה במים כבר איננה סבל עבורי אלא השתהות נעימה. עשיתי הליכה לאורך החוף וחיפשתי נתיבי חול נטולי צדפים, בדאגה לכפות הרגליים היחפות שלי, והאמת היא שהתחיל להיות לוהט די מהר. שקעתי במחשבות ונסחפתי במראה הים. שכחתי את עצמי.

פתאום עקפו אותי מאחור שתי נשים מבוגרות- ושמעתי אחת אומרת לשניה:

הבת שלי כל הזמן כועסת עלי ומעירה לי. היא לא סובלת שאני אומרת לה את המילה ״מדהים״ כאשר היא מספרת לי דבר מה. לכן, התקשרתי אליה אתמול וביקשתי ממנה שנעבור יחד על מילים תואמות ומקבילות למילה ״מדהים״ כדי שלא אצטרך לומר אותה יותר. אבל אחר כך כעסתי על עצמי.

את חושבת שהשתגעתי?

אני לא נוהג להאזין לשיחות של אחרים והאמת היא: שכאשר אני בחוץ אני רוב הזמן עם אוזניות מבטלות רעשים, הן מסננות עבורי את מה שלא נועד לאוזניי. אבל בים אני אוהב להאזין לקול הגלים כי בכל זאת, הים הוא המקום שאליו אתה הולך כדי להקשיב ולהתאחד ולא לפעול - ואחדות פועלת גם בין ראיה לשמיעה. זו חוויה מלאה.

אני לא יודע אם האישה הזו השתגעה לדבריה, אבל מה שהדהים אותי (אסור לומר את המילה הזו) זה הרגישות. המרחק שהיא מוכנה לעשות על מנת למצוא תקשורת מתאימה עם הבת שלה. היא מוכנה להחליף מילים ואותיות ולוותר על פסיקים ועל נקודות ובלבד שהקשר ישמר, ובלבד שהבת שלה לא תכעס עליה יותר.

מה רע במילה מדהים ?

בגלל שאני מאמין ששום דבר אינו מקרי אז שאלתי את עצמי שלוש שאלות.

הראשונה היא: מה מטלטל כל כך במילה ״מדהים״?

השניה היא: איך הייתי מגיב אם אני עצמי הייתי נמצא בסיטואציה כזו מול אחד מילדיי.

והשלישית: למה היא שאלה את החברה שלה: את חושבת שהשתגעתי?

המילה מדהים היא מילת העצמה. זו עובדה. אנחנו אומרים מדהים על טירמיסו שאכלנו וגם על פרארי שעוברת ברחוב. לעיתים שומעים זמרת שפותחת את גרונה וכל מה שנותר לנו לומר זה: מדהים.

לגבי השאלה השניה אומר: שהתשובה הראשונה שלי היא: שאין סיכוי שדבר כזה היה קורה לי אבל, התשובה הראשונה היא אף פעם לא התשובה האמיתית אלא התגוננות של המינד (כי הנושא כרוך בכאב) ולכן התשובה (השניה) היא: שהייתי מתקשה מאד להכיל כעס כזה עליי, אבל גם לא הייתי מנתב את ספינת הביטוי שלי רק אל נמלי ים שנוחים לילדיי. מה שאומר בפועל- הנצחה של הקונפליקט. וזו בעיה.

לגבי השאלה השלישית: יש לה חשד שהיא השתגעה אחרת לא היתה מבקשת אישור או דיעה. ומהו השיגעון שחוותה?

רעש לבן מכסה חלל ריק

הם עברו אותי, צעדו על החול והתקדמו במהירות (היו להן נעלי ספורט) ולצערי לא הצלחתי להאזין לתשובה לשאלה: את חושבת שהשתגעתי ? אני חושב שזה היה טוב. זה השאיר אותי עם שאלה פתוחה. ״החיים זה חלל ריק שאתה יכול לזרוק לתוכו כל מה שתבחר״. וכך.. חשבתי על זה. וחשבתי שוב..

בהתחלה הרגשתי כאב על חוסר האונים שלה מול הילדה שלה.

על הכאב שהרגשתי השתלט היועץ שבי שרצה לתת לה עיצה, ולומר לה- שהמילה ״מדהים״ שהיא מרבה להשתמש בה, זה בכלל לא הנושא.

אחר כך עלה בי בוז קטן - בשם כל ההורים, המניקות, הגננות, אנשי החינוך וכל אלה המוטרדים מיחסים עם ילדים, ש.. בואי, תתאפסי על עצמך. היום זה להוריד ״מדהים״ ומחר אסור לומר: ״שאפו״. איפה זה יגמר? עד לאן הורה מוכן ללכת לקראת הילד שלו ובלבד שלא יכעס עליו?

החול החם שרף לי הרגליים, אז נכנסתי שוב לטבילה בים וזה נתן לי עוד קצת שהות לחשוב על זה.

זה ברור שהנושא (כמו שהיועץ שבי אמר) זה לא המילה ״מדהים״ אלא עצם העובדה שאנחנו אומרים ״מדהים״ גם על משהו שהוא רגיל לגמרי - כמו טירמיסו או מכונית. אנחנו מעצימים את האובייקט על ידי ״מילה מעצימה״ ויש אנשים שזה מעצבן אותם כי הם מבינים שכשאתה מתבטא ככה, אתה לא פוגש את מה שיש באמת. זה כמו לפלוש למרחב שלך עם זיוף, והמילה ״מדהים״ מכריחה את הצד השני להשתתף בהצגה שלך.

המילים הללו הם רעש לבן. והבת שלה אולי אומרת: כשביקשת ממני ״רשימת מילים חלופיות״ הפכת את הקשר בינינו למדריך למשתמש במקום למפגש אנושי ואישי וכך: את לא רואה אותי באמת. את לא מקשיבה באמת למה שיש לי לומר ומתייחסת רק לצורה של הדברים. היחסים בינינו הם מערכת חוקים שמקדשת את הצורה ולא את התוכן כי עובדה שאת מנסה להעצים את האירועים ״הרגילים״ בתוכה. או במילים אחרות: אני מחפשת לדעת אם יש לך מקום להכיל את מה שמתפרק לי מבפנים מבלי שתיבהלי ומיד תפני למילים מעצימות על מנת לעקוף את ההרגשה שלי.

מה זה שגעון ?

בני אדם מחפשים את המופלא, יוצרים דרמות ומעצימים את המציאות באמצעות מילים וריגושים. אנחנו בים, כולנו. הים שקט היום והגולשים שותים קפה כי אין רוח או גלים וגם זו חוויה. היא לא מדהימה אלא רגילה ואנושית. ״הים פלאטה״ וכחול, אין רוח אבל נראים כמה מפרשים באופק וזה מראה ״מדהים״ של זיכרון נדודים מהפלגות חיפושים אחר חופי אמריקה, אבל בפועל, זהו ״החוף של שדות ים״ זה שאנחנו כבר רגילים אליו אבל הוא עדיין מעורר בנו השראה למרות שזה רגיל, כי המופלא הוא כל כך פשוט וראשוני.

הפשטות היא כל כך פשוטה עד שזה לא נראה לנו הגיוני בשום צורה, וזה מוביל לשגעון - לצורך להנדס את המציאות. להוסיף לנוף הפשוט כותרות, כוכביות, אימוג׳ים - כל כך הרבה תוספות עד שזה נהיה בכלל לא פשוט אלא רועש, לא אמיתי ולא אותנטי.

אנשים רגישים ואינטואיטיבים לא נופלים בקלות בפח האשליה הזה אבל לעיתים הם עדיין יגיבו לזה בכעס. זה = אומר- בואי נשאיר את הדברים כפי שהם, פשוטים. בלי לקשט.

השגעון מופיע כאשר המציאות הופכת להיות במת משחק בתיאטרון. התוכן כבר לא משנה - רק הצורה. ואז השאלה היא לא- האם השתגעתי? אלא מהו נורמלי?

נורמלי זה לא להכניס רעש למקום של שקט.

אבל כעת אני חושב שזה לא נורמלי ללכת יחף על חול רותח ועל צדפים שדוקרים לי את קצות האצבעות. אדם נורמלי לובש נעלי ספורט כשהוא צועד בים.

האם השתגעתי ?

תודה שקראתם את גיליון 25, אפשר להגיב ולשתף

רן בן-אלי

למנויים חדשים - הרשמה לניוזלטר של תחנת ירח